למה לא אוגנדה?

בניגוד למשתמע משירם של שלישית "מה קשור?" הרצל דוקא נטה לקבל את הצעתו של שר המושבו צ'מברלין ב 1903. בהצעה תחכיר בריטניה ליהודים שטח להקמת מושבה יהודית במזרח אפריקה. מצב היהודים הקשה ברוסיה הניע את הרצל להעלות הצעה זו בקונגרס השישי, כפתרון זמני. קשה להגזים בתחושות שהיו באולם הקונגרס באותו ערב. היה זה רגע גורלי, והרוחות סערו. בניסיון אחרון למנוע פילוג בין המצדדים בתוכנית לבין אלו שראו בה בגידה בציונות, הוחלט שהתוכנית לא תעלה להצבעה, אלא שמשלחת מטעם הקונגרס תצא לאזור ותבדוק האם התוכנית אפשרית בכלל.
מאקס נורדאו נאם בקונגרס זה בעד ההצעה ואמר: "לפני המטרה הניצבת איתן, לפני המטרה של התיישבות היהודית בארץ ישראל, יכולה להיות רק תחנה בדרך ועבודה ארעית: הקמת בניין לשעה בשביל מאות אלפי אחינו האומללים – בין אם הם ציונים בין שאינם ציונים; דיים שהם יהודים – בשביל אלה, שאינם יכולים – שלא כמונו, היושבים ישיבת-קבע – לחכות, שכבר התחילו את פרשת נדודיהם, שכבר הם נקלעים מיבשת ליבשת ומאוקיינוס לאוקיינוס ויאבדו כליל, אם לא נעשה דבר להצלתם – בשביל מאות אלפים אלה מוכרחים אנו להכין מיד, קודם שנוכל להראות להם דירת-קבע לדורי-דורות, מקלט לילה. יהא זה מקלט לילה, שמלבד מה שיתן לדייריו מחסה ומזון, עוד ישמש להם אמצעי של חינוך מדיני וחברותי."

ויצמן התנגד לתוכנית משום שאין "ציונות בלי ציון", ואף השיב לבלפור כשזה שאל אותו מדוע התנגדו היהודים לתוכנית, האם היה מחליך את לונדון בפריז. כשהלה השיב "לא. לונדון היא בירת ארצי", השיב לו ויצמן כי "ירושלים היא בירת היהודים כשלונדון היתה עדיין ביצה".

אחד העם התנגד לתוכנית אף הוא וכתב באחת מאגרותיו: "המעשה אשר עשיתם בבזיליא שקולה בעיני כהמרת הדת בפומבי. לפני שבע שנים היה לנו אידאל. אנו ידענו כבר אז, שהיישוב הקטן בצורתו של עכשיו לא יצלח, ואי אפשר לפתור שאלת הנודדים ללחם על ידי יישוב ארץ ישראל; ידענו כמו כן… שלא נגיע לחיים חדשים (במובן המדיני) בארץ ישראל מי יודע עוד כמה דורות. אבל האידיאל שלנו היה: תחיית האומה ברוחה. ובראותנו את הפירוד והכיליון הרוחני ההולך ומתגבר בקרבנו, קיווינו לעמוד נגד זה על ידי ייסוד מרכז לאומי בארץ ישראל לאט-לאט, על ידי יישוב פשוט, אך מתוקן ומסודר כראוי, יישוב בנוי על הרוח הלאומי, אשר ישיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף. וליישוב כזה – קיווינו שאפשר יהיה להשיג ברבות הימים רשיון תוגרמה. זה היה האידאל הקרוב שלנו, והאידאל הרחוק – שבזמן מן הזמנים ירבה מספר בני ישראל בארץ ישראל, וגם התנאים המדיניים ישתנו, ודור חדש יקום לנו שם… מקרב עמנו בארצנו יקומו אז אנשים אשר יֵדעו איך להשתמש בשעת הכושר לשחרר את עצמם ואת ארצם.

האידאל הציוני היה לכם לעניין מדיני בלבד. לאט-לאט אבד האידיאל המוסרי, וציון הייתה לכם רק תשובה לשאלת היהודים. קיוויתם להינצל מן הגלות בייסוד מדינה, והמדינה, כמובן, עדיין הייתה ציון, מפני שלא חפצתם להודות לעצמכם, כי המדינה היא העיקר לכם… ואם הרצל… אומר, כי טעה בחשבונו ואין לקוות לייסוד מדינה בארץ ישראל בקרוב – אם כן אין לנו חלק בציון ונלך לייסד לנו מדינה באפריקה. כלומר, גם עתה עוד נוסיף לשיר "עוד לא אבדה", אילו הייתי בין חברי הקונגרס הייתי אומר להרצל וחבריו: "… אתם לא מצאתם בארץ ישראל מה שביקשתם, והנכם הולכים לבקש במקום אחר. … אבל אנו מעולם לא ביקשנו בארץ ישראל תרופה לצרותינו הגשמיות, ועל כן אין לנו כל סיבה לילך למקום אחר. מה שאנו מבקשים בארץ ישראל אינו נמצא בשום מקום, ואין שום ראייה מוכחת, שגם בארץ ישראל לא נמצָאנו. … לטובת שנינו עלינו להיפרד לשלום. לכו לכם אתם לאפריקה בקול ענות גבורה, בקונגרסים ובצהלת מנצחים, ואת הדגל הציוני הניחו מידכם, כי לא לכם הוא עוד. אנחנו ניקחהו ונישאהו הלאה בשארית כוחנו, בענווה וצניעות, בלי רעש ובלי דקורציות, וברבות הימים נראה, מי הביא לעמנו ישועה נצחית".

גם יחיאל צ'לנוב מתנגד לה וכותב: "למה בחרנו בארץ ישראל? על זאת יש להשיב, כי עצם הצגת השאלה יסודה בהשקפה מוטעית, הזורקת אור מתעה על תנועתנו. לא הציונים בדו את ציון מלבם. כי אם ציון והשאיפה אליה הן שיצרו את הציונים. הסתכלו בתולדות ישראל ותיווכחו, כי השאיפה לארץ, אשר ניתק ממנה העם במשך אלפי שנים, עוברת כחוט השני דרך כל ההיסטוריה שלנו. בכל תקופה ותקופה באה שאיפה זו לידי גילוי בצורות שונות, אבל לא קשה להכירה בכל גלגולי-דמותה. (…)
אולם לא רק על רגשותיו של העם הטביעה ארץ ישראל את חותמה, כי אם גם על כל הפסיכולוגיה שלו. נקבעה ונשתרשה בנפש ההכרה העמוקה על קיום קשר אמיץ שאינו ניתן להינתק בין ארץ ישראל לתרבות ישראל.
ההגירה לאמריקה היא תופעה כלכלית גרידא. היא נבדלת, למשל, מן ההגירה מתוך תחום המושב אל מחוץ לתחום רק מבחינת המרחק הגדול יותר וההבדל בתנאי החיים. לא כן העלייה לארץ ישראל. איתה קשורה ההצטרכות החיה, החיונית, המורגשת באופן כה ברור, לשנות את כל השקפת העולם, את כל היסודות וההרגלים הקודמים."