https://www.facebook.com/watch/?v=427321714758969
רק אל תגיד תורה. תקרא לזה מקורות התרבות, ארון הספרים היהודי, אבל לא תורה. המילה הזו לא עוברת מסך אצל חילוניים, משדרת דוסיות, מרחיקה. זו מילה 'מדיתה'..
את הטקסט הזה ודומיו שמעתי בשורה של ישיבות ודיונים שנגעו לאופן שבו יש לכנות את מה שלומדים בבתי מדרש פלורליסטים וחילוניים. והם כנראה צדקו, שיווקית הם צדקו. עם זאת, במוצאי שמחת תורה חשוב להגיד – אסור לוותר על התורה! לא על המילה ולא על המהות. נקשיב לביאליק בנאומו בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית ב 1925:
"[…] המושג "תורה" התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם הייתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מפשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאווייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא "ישראל ואוריתא חד" (ישראל והתורה אחד – ל.ט) לא היתה מימרא בלבד. בן עם זר כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג "תורה" במלוא תכנו ומשמעו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה, אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שעור על כל אלה; מושג מסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקסמית…"
יפה להבנת המושג תורה, הסיפור התלמודי העמוק והמצחיק (ברכות סב) על רבי עקיבא שנכנס אחרי רבו לשירותים והסתכל איך הוא מתפנה ואיך הוא מנגב. כשנשאל על חוצפתו השיב: "תורה היא וללמוד אני צריך". סיפור נועז יותר, על גבול המטריד, מופיע אחריו ובו מסתתר רב כהנא מתחת מיטתו של רב ומאזין לו בשעת קיום יחסי מין. כשרב מגלה אותו ונוזף בו, גם הוא משיב: "תורה היא וללמוד אני צריך".
נחזור לביאליק באותו נאום: "בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו".
תורה שבכתב נחתמה לפני שנים רבות, זו שבעל פה ממשיכה להיווצר ולהיכתב. זו התרבות שלנו. הגיעה העת שלנו להמשיך וליצור את התורה. יחד, לחוד. באומץ, באחריות.