רציונל: לוח השנה היהודי משותף לכל היהודים באשר הם בעולם. לצד הנחה בסיסית זו, אנו למדים שבכל קהילה בעולם תופס החג משמעות מעט שונה ומנהגיו נבדלים זה מזה גם כן. ט"ו בשבט כמקרה בוחן, חושף רבדי התייחסות שונים לחג ומבטא את העושר וההשראה שהקהילות היהודיות השונות מביאות עימן.
בחמישה עשר בשבט גופו – ראש השנה לאילנות – שרתה רוח חולין בבית כבכל שאר ימות החול: אף לא קישוט כל שהוא, אף לא רמז ליום חג. אלא משונה היה יום זה מכל שאר הימים, שביום זה נתנה לי אמא תאנים יבשות, תמרים וחרובים, להביא אותם אל החדר. ובשעה שאמא שמה את הפירות בשקיק נייר עמדה וסחה בשבח פירות ארץ ישראל, ובשבח הארץ בכלל, שזבת חלב ודבש היא, ועציה נושאים פירות מופלאים, ואין דמיון כלל וכלל בין פירות שלנו, פירות הגלות, ובין פירות הארץ. בארץ ישראל – סחה אמי – מאכילים את העיזים חרובים, או שהעיזים באות מאליהן על העצים ותולשות אותן בפיותיהן. שמריהו לוין
זכורני ט"ו-בשבט בגולה:
שלגים עלי אדמות עד קצה האופק, וכפור בחלונות. פלא-פריחת-ציצי כפור בחלונות, איך אפשר זאת להסביר לילדינו חמי-השמש בארץ-ישראל?
ואנו ילדי ישראל בחורף-הגולה – הלבלוב בגופינו: זו ארץ-ישראל מלבלבת בנו. אבותינו מגישים לנו חרובים, תאנים ותמרים לברכה ביום שלג וכפור: פירות ארץ-ישראל הרחוקה, יש זיו חם בעינינו, טעם ארץ-ישראל בחיכנו! אנו מברכים בחורף-ארץ-נכר על פירותיה של ארץ-ישראל שלנו, שהיא שלנו תמיד ועד עולם.
אבל משרואה אני את ילדי ישראל מארץ-ישראל ממש, וילדים שלי בתוכם, בחגותם בט"ו בשבט, באין שלג החורף תחת כפות רגליהם, יודע אני, שבעבור זה, שאבותינו זכרונם-לברכה ואנו ילדיהם בכל דורות-הגולה,
החזקנו בט"ו בשבט, כמחזיק בשובל-אדמתה של ארץ-ישראל וכמושכי אווירה של ארץ-ישראל ותכלת שמיה לנחירי-אפינו, בברכה מתוקה "שהחיינו" על חרובים, תמרים ותאנים. זכינו לט"ו בשבט במדינה יהודית. אורי צבי גרינברג
גם בגני הילדים בעירנו ערכו חגיגה יפה בט"ו בשבט – חגיגת נטיעות. בתשע שעות בבוקר התאספו כארבע מאות חניכים משבעת גני-הילדים שבעירנו, ובתהלוכת פאר, בדגלים ובשירה הלכו אל "מגרש ספיר" מקום הנועד לבנין גן-הילדים, עברו דרך שער הירק שנעשה לתכלית זו והסתדרו בשורות: קבוצות קבוצות מסביב לגומות שהוכנו לשם הנטיעות ונטעו את השתילים. אח"כ עברו שוב דרך השער, קבלו "מגדנות של חמישה-עשר" ושמחים וטובי לב שבו הביתה. עיתון "הארץ" כ' שבט תר"פ