הסכם בלאונשטיין- בן גוריון שנחתם באוגוסט 1950, היה אירוע מכונן עבור העם היהודי, שאבד בין דפי ההיסטוריה.
בהסכם החריג הזה, שלא היה כדוגמתו עד אז ומאז, יצא בן גוריון בהצהרות מרחיקות לכת הנוגעות ליהדות ארצות הברית ולמקומה בבניית המדינה היהודית בארץ ישראל.
בן-גוריון דבק באדיקות במנטרות הציוניות המסורתיות שראו בהגשמה ציונית בארץ ישראל את הדרך הראויה היחידה להפוך את הציונות להלכה למעשה. קיבוץ גלויות מוחלט המהווה הגשמת שאיפותיו של העם היהודי.
התבטאויות אלה החרידו את ההנהגה היהודית- אמריקאית, שלמרות היותה רכיב חיוני וקריטי להקמת מדינת ישראל, חששה (די בצדק- לאור ההצהרות החוזרות והנשנות של הההגה הישראלית) כי למן הקמת המדינה, יופעל על חבריה לחץ להמיר את נאמנותם האזרחית- אמריקאית בנאמנות למדינה היהודית (סוגיה הרלוונטית ליהדות ארצות הברית עד היום, המוכרת בשם 'שאלת הנאמנות הכפולה').
המתח היה בשיאו. נשיא הוועד היהודי האמריקני, יעקב בלאושטיין, כתב לחבריו בוועד כי "אם לא תשנה ישראל את גישתה כלפי יהדות ארצות הברית, היא עלולה לאבד לא רק את הפילנתרופיה והסיוע הכלכלי שמעניקים יהודי ארצות הברית, אלא גם את הרצון הטוב של יהדות ארצות הברית בכלל" (הלוי, עמ' 9, דרשני, מכון הרטמן, 2011).
חילופי הדברים שהתנהלו בין בלאושטיין לבן-גוריון בשנים 1948-1950, היו לא פשוטים.
הם ביטאו פער עמוק ויסודי בין שתי הקהילות, והסתיימו כאמור בהסכם כתוב שעמד בסתירה מוחלטת למסרים קודמים שהפיץ ראש ממשלת ישראל:כדבריו של יגאל עילם (פרופסור להיסטוריה של התרבות ותולדות הציונות במכללה האקדמית ספיר), ישראל מעוניינת בקיומה של יהדות אמריקה, שלומה ורווחתה, אינה רואה עצמה רשאית להתערב בענייניה, רואה בה שותפה שווה לדאגה למצבם של יהודים נרדפים בעולם ואינה רואה בה יהדות מצוקה.
המתח בין שתי הקהילות היהודיות, זו הישראלית וזו האמריקנית, קיים גם היום ב2019.
שאלות רבות עולות מן ההסכם המדובר הנוגעות לציונות מודרנית, לעמיות יהודית ולהנהגה יהודית. אך אין ספק כי אנחנו יכולים ללמוד רבות מן האופן בו התמודדו מנהיגי הקהילות הללו עם מורכבות היחסים כבר לפני כ-70 שנה.
**התמוה בדיבות 'פיקיוויקי-מאגר התמונות הישראלי'