לא רבים מכירים את דרך הבשמים.
דרך המשי, מסלול מסחר המשתרע מהמזרח הרחוק ועד אירופה, לקחה את מלוא תשומת הלב ההיסטורית בעיקר בשל מספר המדינות הרב שהיא חצתה ומכאן המספר הרב של מקורות המספרים עליה. אחותה המצומצת יותר, דרך הבשמים, הובילה במשך כ-600 שנה (מן המאה ה-6 לפנה"ס ועד למאה השנייה לספירה) סחורות מגוונות מחצי האי ערב אל חופי הים התיכון ומשם בספינות לערי הנמל של אירופה, ושליטיה הבלתי מעורבערים היו הנבטים.
מקורם של הנבטים, שהוכתרו כ'ארגון הסחר העולמי של פעם' על ידי העיתונאי זיו ריינשטיין בכתבתו לYNET, הוא מחצי האי ערב, הכירו את המרחב הסהרו-ערבי הצחיח והמאתגר- כמו כף ידם. כל מקור מים נסתר, כל מסלול זרימת מי גשמים אותם ניתן לאגור. הם ידעו להדוף את כנופיות השודדים ולהתמקח עם הסוחרים בנקודות המוצא והסיום של מסע הסחורות. אם תרצו- היו הנבטים המקבילים לאחיהם הבוקרים (קאובוי) האמריקאים, רק בספירה המזרח תיכונית- הם ניהלו שיירות מסע, שינעו סחורות ועדרים והיו המומחים מספר אחת בתחומם!
נוכחותם של הנבטים על ציר דרך הבשמים הלכה וגברה, עד שעלה הצורך בהקמת ערי קבע ל'תושבי העורף'- נשים, ילדים ומבוגרים שאינם יכולים ללוות שיירות ו/או להילחם. ערים כאלו הוקמו לאורך הציר, כשהראשית והעשירה שבהם הייתה פטרה בירדן, ובתחומי ישראל כללו את ממשית, עבדת, שבטה וחלוצה. מלבדן הקימו הנבטים לאורך הדרך מצודות, שהיוו יעדים בטוחים למלווי השיירות דוגמת מואה, חורבת קצרה, מצד משא, מצד נקרות, מצד מחמל, מצד גרפון ומצד סהרונים.
מגדולתם ירדו הנבטים עם השימוש הגובר בספינות לשינוע סחורות ממרחקים. מספר השיירות הלך ופחת והם הפכו לחקלאים בישובי הקבע שלהם. לא רק זאת אלא שהאימפריה הרומית, שהחלה לשלוח זרועותיה הארוכות לאזור במאה הראשונה לפנ"הס, נתנה את אותותיה בנבטים שהחלו לאמץ את המנהגים, הפולחן והתרבות הרומית. הייתה זו, כמו שהשיר הידוע אומר 'שקיעתה של הזריחה"- ושל התרבות הנבטית- אל מעמקי ההיסטוריה- מהלך אשר הסתיים במאות שלאחר מכן עם התנצרותם, התאסלמותם והיטמעותם בחברה הכללית.
העלמותם של נבטים מהדהת עבורנו את חשיבותה של זהות מובחנת וחזקה עבור המשכיות מוצלחת וארוכה.
*** התמונה באדיבות עומר מרקובסקי מתוך פיקיוויקי- מאגר התמונות של ישראל