שינוי או התחלה חדשה מלווה בדרך כלל בהתרגשות גדולה.
מציאות חדשה, הזדמנות לצמיחה והתחדשות, לפתיחת דף חדש. אבל לצד ההתרגשות ישנו גם החשש, מהשונה, מהלא מוכר ומאי הוודאות. החשש הזה מקשה עלינו להתמסר להתחדשות ולנצל את מלא הפוטנציאל שיש בהזדמנות שנוצרה.
הרבה פעמים הדרך שלנו להתמודד עם החשש הזה הוא לנסות להכניס דברים מוכרים למציאות החדשה, לעשות דברים כמו שעשינו בעבר, להביא את הידע הערכים והניסיון שצברנו במקומות אחרים ולהתאים את החדש למוכר והידוע ובכך להפיג מעט את אי הוודאות. יש פעמים שזה מצליח אך לפעמים נחוש אכזבה, המוכר לא יתאים למציאות החדשה, מה שעשינו בעבר ועבד לנו כל כך טוב, פתאום כבר לא כל כך מתאים…
• מכיניסטים שמנסים להביא את מה שקיבלו במכינה לצבא ומתאכזבים שהמערכת אטומה ולא מקשיבים להם או שלא נותנים להגדיל ראש ולשפר…
• חיילים משוחררים שמגיעים לאזרחות ומאבדים את עצמם כי פתאום אין מסגרת ודברים ברורים.
• מבוגרים שעוברים בין עבודות ומתקשים להסתגל וכו'
אז איך בכל זאת נצליח להביא את עצמנו למציאות החדשה להצליח להסתגל ולהרגיש טוב בלי לפספס את פוטנציאל ההתחדשות?
אחרי עבודה רבה על המשכן, בפרשה שלנו, פרשת שמיני, סופסוף זוכים העמלים לחנוך אותו- יש מקום מסודר לעבודת ה' והכהנים יכולים למלא את ייעודם. מציאות חדשה ללא ספק! אך השמחה והחגיגה נפגמים כאשר נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן, מקריבים קרבן שלא התבקשו ונענשים במוות מיידי. מדוע הם נענשו בעונש כל כך חמור? הרי בפועל הם רק ביקשו לעשות טוב, לעשות מעבר למה שנדרשו ולהוסיף עוד קרבן לאלוקים, להגדיל ראש…
אין זה רע להשתמש בניסיון שצברנו, או בידע הקודם שיש לנו, אך יש צורך להבין קודם כל את המציאות החדשה. את האתגרים שבה וההזדמנויות שהיא מספקת. בכדי לעשות את זה יש צורך קודם כל לשחרר את המוכר ולהתמסר לחדש. להקשיב ולהבין את הסביבה, ללכת בדרך המוכתבת על כל הקושי ואי הוודאות שבה.
ורק כאשר אנחנו כבר חלק מהמציאות החדשה, מקבלים אותה ואת התכתיבים שלה באמת, אז יש מקום להביא את עצמנו עם כל הניסיון והיידע ולהוסיף על הקיים… כי אז אנחנו כבר חלק, אנחנו יודעים מה מתאים ומה פחות.
נדב ואביהו רצו לעשות טוב ולהגדיל ראש אך הם נענשו על כך שניסו לעצב את המציאות החדשה לפני שהיו באמת חלק ממנה.
בהצלחה בכל התחלה חדשה!
שבת שלום❣.