עם שנודד כבר אלפי שנים בדיונות המוזהבות, אוהליו מתנפנפים ברוח, עדריו בקרבת מקום. נשותיו מהדסות על החול החם, מיכלי מים עצומים על ראשיהן ופעמונים לרגליהן מבשרים על בואן.. נשמע כמו בתקופת התנך לא? או לפחות תיאור מאגדות אלף לילה ולילה של פרס העתיקה.. אז זהו. שלא!
אותו עם, נמצא ממש פה, בחצר האחורית של מדינת ישראל. נחבאים לשולי התודעה שלנו ועולים משם רק בעיתות מצוקה- ישר לחדשות של השעה שמונה בערב. אלו הם הבדואים.
על פי ערכה חינוכית שפותחה עבור משרד החינוך על ידי מר משה שוחט וד"ר יוסף בן-דוד (וניתן לקרוא אותה כאן), הבדואים הם למעשה קבוצה אתנית הרואה עצמה צאצאית לשבטים הערבים בחצי האי ערב, הגיעה למרחב הארצישראלי בגלי הגירה שהושפעו (כמו תמיד) ממלחמות שליטה ומצוקת מחייה, ונבדלת מהאוכלוסיה הערבית הכללית- הכפרית והעירונית- בתרבותה ואורחות חייה. הם נחלקים לשני אזורי מחייה מרכזיים בצפון ובדרום הארץ כשרובם הגורף (כ250.000 במספר) 'מתגוררים' באזור הנגב. ולמה הגרשיים? כי גם היום, בשנת 2019, ישנן קהילות בדואיות החיות בנוודות או חצי נוודות. סגנון חיים מאתגר ומורכב מצד אחד, אך חופשי מכבלי החיים המוכרים ומאפשר תנועה בקצב אחר..
הבדואים מצטרפים במובן זה לתרבויות נוודיות אחרות כמו רועי האיילים הנודדים בסיביר, שבט הטוראג במרוקו, וכמובן שבטים רבים במונגוליה (שאוהל הנוודים שלהם, היורט, כבר עשה עלייה למעוזי צימרים ידועים בארץ), שלהן מסורות הקשורות באופן הדוק לעובדת נוודותן.
ידעתם למשל ששם כינוי לבן הבכור הוא אַלְוַאצֵט, כשמו של עמוד התווך המרכזי באוהל שנושא עליו את משקל האוהל כולו -בהתאמה לתפקידו בתא המשפחתי. או שהכנסת האורחים שלהם היא בגדר חובה כך שאפילו את אויביהם יאלצו לארח, וזאת מפני שבאופן מסורתי הבדואים חיים במדבר (מרחב שעלול להיות מסכן חיים למי שאינו מתמצא בו) ולמעשה הכנסת האורחים שלהם הכרחית ברמה ההישרדותית ממש. מנהג נוודי יצירתי במיוחד הוא אומנות הריקמה המספרת את המורשת והמסורת ללא מילים, או אומנות השירה הבדואית ששוזרת ערכים ומנהגים בניגוניה ומיליה, מבלי להעלותם על הכתב.
אז נכון, מרבית הבדואים בישראל כבר לא נודדים עם עדריהם והם עברו לשכון במגורי קבע בצפון ודרום הארץ. אך אין זה אומר שאין לנו מה ללמוד ממורשתם ותרבותם. מוזמנים להתחיל כאן 🙂
***התמונה באדיבות ארכיון קבוץ גן שמואל מתוך אתר פיקיוויקי- מאגר התמונות של ישראל