בעמוד זה ניתן למצוא מידע תמציתי לגבי תקופת השלטון הבריטי, שיכולה לשמש לסיורים באתרים היסטוריים בירושלים, ביניהם מוזיאון אסירי המחתרות.
רקע לתקופה:
כיבוש הארץ על ידי הבריטים בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1918-1917) הביא לסיומן של 400 שנות שלטון עות׳מאני, שהפך מושחת ונחשל והתנגד לפעילות הציונית בארץ. הבריטים כוננו בארץ שלטון צבאי, שהכור בתחילת שנות ה-20 על ידי חבר הלאומים כ-״מנדט״ (ייפוי כוח) ונמשך עד לשנת 1948 .
בנובמבר 1917, מספר שבועות לפני שכבשו את הארץ, פרסמו הבריטים את הצהרת בלפור, לפיה יוקם ״בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל״. למרות ניסוחה המעורפל, נטעה ההצהרה תקוות רבות בקרב יהדות העולם והישוב היהודי בארץ-ישראל.
תקופת המנדט מאופיינת בהתפתחות רבה של הארץ והישוב היהודי בכל תחומי החיים: העלייה, רכישת קרקעות, בניית ישובים, התעוררות תרבותית והקמת כוח המגן, שהיוו את היסודות להקמתה של מדינת ישראל. יש לציין כי המאמצים הבריטיים לפיתוח הארץ לא נעשו מתוך רצון לסייע להקמת הבית הלאומי, אלא בעיקר כדי לקדם את האינטרסים האימפריאליים שלהם.
הערבים, שחששו מפני ניסיונות השתלטות יהודית על הארץ, ראו בהצהרת בלפור אישוש לחששותיהם ונאבקו לביטולה. מאבקם נשא אופי אלים, שהתבטא במאורעות כנגד הישוב היהודי. גל המאורעות הראשון פרץ בשנת 1920, במהלכו תקפו הערבים את יהודי ירושלים והגליל. במאורעות 1921 תקפו הערבים את יהודי יפו וירושלים, וישובים בדרום השרון ובשפלה. בתרפ״ט (1929) הותקפו ישובים ושכונות יהודיות בכל הארץ. שיאן של מאורעות אלו היה הטבח ביהודי חברון, צפת וירושלים. בשנים 1939-1936 פרץ ה-״מרד הערבי״, שכוון נגד השלטון הבריטי והיהודים ובמהלכו נהרגו מאות יהודים ונפצעו אלפים.
הבריטים מינו ועדות חקירה לבדיקת המאורעות, ואת מסקנותיהן פרסמו ב-״ספרים לבנים״ שהיוו הצהרת מדיניות של ממשלת בריטניה. ספרים אלו ביטאו כניעה בריטית הולכת וגוברת ללחץ הערבי שבאה לידי ביטוי בהגבלת העלייה וההתיישבות היהודית, גורמים מרכזיים בדרך להקמת המדינה.
התנגדותם האלימה של הערבים למפעל הציוני הביאה להקמת ארגון "הההגנה" – הגוף הגדול והמרכזי בכוח המגן העברי בתקופת טרום הקמת המדינה. ההקפדה על התגוננות בלבד כנגד הערבים (״מדיניות ההבלגה״) וחוסר הרצון לפגוע בבריטים, בין היתר בשל הסיוע שקיבלו מהם מידי פעם, הביאו לכך שלאחר מאורעות תרפ״ט פרשה קבוצה מתוך "ההגנה" שדרשה תגובה תקיפה יותר כנגד הערבים והבריטים. מתוך קבוצה זו צמחה במהלך שנות השלושים של המאה העשרים מחתרת האצ״ל – הארגון הצבאי הלאומי.
בתקופת המרד הערבי נוצר שיתוף פעולה בין הנהגת הישוב ושלטונות המנדט הבריטים, במסגרתו קמו מספר יחידות וביניהן: הנוטרים, משטרת הישובים העבריים ופלוגות הלילה המיוחדות. ב-1941 הוקם הפלמ״ח (פלוגות מחץ) כחלק מ-'ההגנה'. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעלו הבריטים את שערי הארץ בפני יהודים, וביניהם גם פליטי השואה, באופן כמעט מוחלט. ארגון ההגנה, אליו הצטרף גם האצ״ל, סבר כי יש לסייע לבריטים הנלחמים בנאצים, אך בו זמנית להמשיך בפעולת העלייה וההתיישבות. קבוצת מיעוט מחברי האצ״ל לא קיבלה תפיסה זו, פרשה מן הארגון והקימה ב-1940 את מחתרת לח״י – לוחמי חירות ישראל, שחרטה על דגלה פגיעה מכוונת בבריטים במהלך המלחמה.
מלחמת העולם השנייה החריפה את המתח וחילוקי הדעות שבין המחתרות ביחס לפגיעה בבריטים. לקראת סוף המלחמה, הצטרף האצ״ל ללח״י והחל לפגוע בבריטים, וזאת בניגוד להחלטות רוב הישוב ומוסדותיו. המתח בין המחתרות התפרץ והגיע אף עד רדיפה והסגרת חברי מחתרות האצ״ל ולח״י על ידי ״ההגנה״ לבריטים. תקופה זו נודעה בכינוי ה״סזון״ (עונת הציד).
עם תום מלחמת העולם השנייה, כשהיה ברור כי פני הבריטים אינם להקמת מדינה עברית, הוקמה ״תנועת המרי העברי״, שהיוותה מסגרת גג לשלוש המחתרות. היא פעלה בתיאום במשך למעלה משנה( 1946-1945), במטרה לשבש את סדרי הממשל ולקצר את המשך השלטון. לשם כך נעשו פעולות חבלה בנקודות אסטרטגיות, כגון: מסילות ברזל (״ליל הרכבות״, נובמבר 1945) וגשרים (״ליל הגשרים״, יוני 1946) ופיצוץ מלון ״קינג-דיויד״ בירושלים (יולי (1946), שהצית שוב את חילוקי הדעות בין המחתרות והביא לפירוק השיתוף. שלוש המחתרות המשיכו לפעול כנגד הבריטים באופן עצמאי עד להקמת צה״ל.
הבריטים נקטו ביד קשה בתגובה לפעולות נגדם. הם הטילו עוצר, ביצעו מעצרים ומאסרים ואף התעללו בחשודים. הם ביצעו חיפושי נשק, גירשו מעפילים באופן אכזרי וניסו לפגוע פיזית בחברי המחתרות.
כתוצאה מהתערערות השלטון, העלו הבריטים את הסוגיה בפני האו״ם, שהחליט לבסוף ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל. היה זה האות לפרוץ מלחמת העצמאות (1949-1947) ב-14 במאי 1948 עזבו הבריטים את הארץ והוכרז על הקמתה של מדינת ישראל.
המידע לקוח מתוך חוברת ההדרכה של מסע ישראלי.
