עולי הגרדום

עולי הגרדום, או הרוגי המלכות, הם 12 חברי המחתרות אצ"ל ולח"י שהוצאו להורג ע"י המנדט הבריטי אחרי שנדונו למוות בתליה. אלו שמותיהם: שמונה מהם נתלו בישראל: שלמה בן יוסף, דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר. שניים מהם נתלו במצרים: אליהו בית-צורי ואליהו חכים – באשמת רצח הלורד מוין. 

שניים מהנדונים למוות לא נתלו, אלא שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג. אלו הם משה ברזני ומאיר פיינשטיין.

משה ברזני חבר לח״י ומאיר פיינשטיין חבר אצ״ל, נידונו למוות בשנת 1946 בשל מעורבותם בשתי פעולות שונות שבוצעו בירושלים. הם המתינו לביצוע גזר דינם בתא הנידונים למוות. בדרך כלל הוצאו הנידונים למוות להורג בעכו, אך הבריטים, שחששו מפני חטיפת הרכב שיוביל אותם לעכו, החליטו לשנות ממנהגם ולהוציאם להורג בירושלים.

לפני הקראת פסק הדין קרא פיינשטיין את הצהרתו לפני בית הדין הצבאי. בין היתר אמר בה:

ביוזמת שתי המחתרות ובהסכמת הנידונים, הוחלט לסכל את ביצוע גזר הדין. התוכנית הייתה להרכיב בין כתלי הכלא שני רימוני יד מאולתרים בתוך תפוזים ולהבריחם לתאם בסלסלת פירות. את הרימון הראשון הם ישליכו במעמד ההוצאה להורג לעבר תלייניהם ובהם מפקד הכלא, ובאמצעות השני יתאבדו.

ערב ההוצאה להורג ב׳ אייר תש״ז, 22 באפריל 1947, ביקר בתאם הרב יעקב גולדמן, שהתרשם מזקיפות קומתם ועל כן החליט, שלא כמקובל, ללוותם לגרדום. השנים הבינו שהרב נחוש בדעתו ולשתפו בתוכנית ההתאבדות אין טעם, כי רב לא יאפשר לבצעה משום קדושת החיים. לאחר שיצא הרב מתאם מתוך כוונה לחזור לפנות בוקר, מאיר פיינשטיין העביר לאחראי המשמרת הבריטי ספר תנ״ך בתמונות בו רשם את מילותיו-מילותיהם האחרונות. השנים חיבקו האחד את השני, כאשר הרימון בין לבבותיהם ושרו את ה״תקווה״. כאשר נשמע קול נפץ עמום, הבינו חבריהם בכלא כי יד הבריטים לא תהיה בהם.

משה ברזני ומאיר פינשטיין נקברו בהר הזיתים. לאחר מלחמת ששת הימים הוצבו על קברם מצבות ממלכתיות של צה״ל. המצבות המקוריות הובאו לחצר המוזיאון והן מהוות גלעד לזכרם. מנחם בגין, מפקד האצ״ל וראש הממשלה השישי, ביקש בצוואתו להיטמן לצדם של ברזני ופיינשטיין בהר הזיתים.