נאום בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני הראשון
29 באוגוסט, 1897. הרצל מכנס את ההקונגרס הציוני הראשון בבאזל (שם, כדבריו בדיעבד, "הקים את מדינת היהודים") ונואם. בנאומו מנתח הרצל את מצב היהודים בעולם, ומציע לו פתרון. בנאום זה הוא גם מפרט את הגותו הציונית: "עם יכול לעזור לעצמו רק הוא עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל."
חברי-קונגרס נכבדים! כאחד מן הקוראים לקונגרס, נפל בחלקי הכבוד לברך אתכם. רוצה אני לעשות זאת במילים מועטות, שכן כל אחד מאתנו ישרת את העניין על הצד הטוב, אם ינהג חיסכון ברגעיו היקרים של הקונגרס. במשך שלושה ימים צריכים אנחנו לסדר הרבה דברים חשובים. אנו רוצים להניח את אבן-היסוד לבית, העתיד להיות בית-המבטחים לאומה היהודית. הדבר הזה הוא כל-כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר.
עד כמה שאפשר לשפוט על-כך כבר עכשיו, תימסר במשך שלושת הימים האלה סקירה על מצבה הנוכחי של השאלה היהודית. החומר העצום מתחלק פרקים-פרקים על-ידי המרצים שלנו.
מצבם של היהודים אינו משמח. נשמע ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות. כולכם יודעים, אם כי אולי באורח בלתי-ברור, כי המצב הזה, פרט למקרים מועטים יוצאים מן הכלל, אינו משמח. ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר. אחידותו של גורלנו באה בה הפסקה ארוכה, אף-על-פי שחלקיו המפוזרים של העם היהודי נגזר עליהם לשאת במקומות שונים סבל דומה. רק בזמננו שלנו נתונה, הודות לפלאיה החדשים של התחבורה, האפשרות של מסירת-ידיעות ויצירת-קשר בין המופרדים.
ובזמן הזה, שהוא כל-כך מרומם ברך כלל, רואים אנו ומרגישים את עצמנו בכל מקום מוקפים באיבה הקדומה. אנטישמיות הוא שמה המודרני, הידוע לכם יפה, של התנועה הזאת. הרושם הראשון שתרגמה מזה היהדות המודרנית היה הפתעה, שעברה במהרה לכאב ולזעם. מתנגדיו אולי אינם יודעים כלל, כמה העמיקו לפגוע דווקא בנפשם של אלה מאיתנו, שאולי לא נתכוונו לפגוע בהם בשורה הראשונה.
היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגטו, זו שנגמלה מן הסחר-מכר, נדקרה בלב-לבה. אנו יכולים לומר זאת כיום בשקט גמור, בלי לעורר חשד שאנו משתדלים להשפיע על בלוטות-הדמע של מתנגדיו. אנו יודעים את חשבון נפשנו.
מאז ומתמיד היו הידיעות שבידי העולם עלינו לקויות בשיבוש ובסילוף. רגש ההשתייכות והשיתוף, שבו היו מונים אותנו תכופות כל-כך וזעופות כל-כך, הוא היה נתון בתהליך של התפוררות גמורה, שעה שהסתערה עלינו האנטישמיות. וזו חזרה והגבירה אותו שוב.
אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. אנו הבנים השבים אל הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע; ובייחוד שיש לנו אחים, השרויים בדרגות הנמוכות של עוני. אבל בבית העתיד מקבלים את פנינו בברכה, משום שגלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים. הדבר הזה יתגלה בשעה שתגולל לפנינו התוכנית הציונית.
כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם הייתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה
והנה ייערכו גם ויכוחים על התארגנות, שכל אחד רואה את נחיצותה. ההתארגנות היא הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה. אבל כאן יש נקודה, שחובתנו להבליטה הבלטה ברורב וחזקה ביותר. אנו הציונים אין אנו רוצים לשם פתרון השאלה היהודית מין אגודה בינלאומית. אלא אנו רוצים בדיון בינלאומי. ההבדל הזה הוא בשבילנו בעל חשיבות עליונה, ואין אני צריך להסביר לכם עוד את הדבר הזה.
להפוך את שאלת-היהודים לשאלת-ציון
ההבדל הזה הוא גם המכשיר ברבים את כינוסו של הקונגרס שלנו. אי-אפשר שיהיה מדובר רק בדיון חופשי וגלוי, הנתון לביקורת המתמדת והשלימה של דעת-הקהל בעולם. אחת מהצלחותיה הקרובות-ביותר של תנועתנו, שבקוויה הכלליים אפשר להבחין בה כבר כיום הזה, תהא זאת שנהפוך את שאלת-היהודים לשאלת ציון.
תנועת-עם כל-כך גדולה הכרח הוא לתפסו בה מהרבה צדדים. הקונגרס יתעסק משום-כך גם באמצעים הרוחניים להחיאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית. גם בנקודה זו צריכים אנו להילחם באי-הבנות. אין אנו חושבים כלל לוותר על מלוא רוחב כף-הרגל מן התרבות שרכשנו לנו, אלא אנו חושבים על העמקתה הנוספת של התרבות, כפי שהיא מתפרשת בכל הרחבת-הדעת.
מלבד זה, חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית. זאת הבינו אנשי-המעשה שקדמו לציונות הנוכחית, שעה שהתחילו לטפח חקלאות יהודית. על נסיונות-ההתיישבות האלה בארץ-ישראל ובארגנטינה אין אנו יכולים וצריכים תמיד לדבר אלא בתוך רחשי-תודה גלויים. אבל הם לא היו אלא המלה הראשונה, ואינם המלה האחרונה של התנועה הציונית.
התנועה הזאת חייבת להיות גדולה יותר, אם היא צריכה להיות בכלל. עם יכול לעזור לעצמו רק הוא עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל. אבל אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית. עם זאת אין לעורר תקוות שלפני-הזמן ובלתי-בריאות. גם מבחינה זו פומביותם של הדיונים, כפי שאנו מתכוונים לערוך אותם בקונגרס הזה, יש לה חשיבות גדולה.
מי ששוקל את הדברים בדעה שלווה, כבר יהיה מוכרח להודות בכל, שאין הציונות יכולה להשיג את מטרתה אלא על-ידי בירור גלוי עם הגורמים הפוליטיים הנוגעים בדבר. הקשיים בהשגת רשות לפעולות ההתיישבות לא נוצרו כידוע על-ידי הציונות בצורתה הנוכחית. אנו מוכרחים לשאול את עצמנו, מה הן כוונותיהם של המפיצים אגדות כאלה. את אמונה של הממשלה, שאתה יש לנהל משא-ומתן על התיישבותם של המוני יהודים בקנה-מידה גדול, אפשר לרכוש על-ידי דיבורים גלויים ועל-ידי התנהגות לויאלית.
היתרונות שיש בידו של עם שלם להציע בתורת תמורה, הם בעלי משקל עד כדי כך, שהם משווים לדיונים מלכתחילה אופי רציני מספיק. להרבות דיבורים על-כך כבר היום, באיזו צורה משפטית ייערך לבסוף ההסכם – הרי זו התעסקות-שוא. רק את הדבר האחד הזה יש לקבוע כחוק-ולא יעבור: בסיס יכול לשמש רק מצב של זכות משפטית ולא של סבילה שבחסד. בסובלנות וביהדות-של-חסות על-תנאי הרי נתנסינו נסיונות מרובים למדי.