שירו של נתן יונתן ללחן של נחום היימן, המתאר את מצדה כלפיד של חירות, של מיתוס לאומי המסמל יותר מכל – גבורה.
מצדה – אהבה במדבר המלוח
איך נותרה לבדה בשרב ובכפור.
והיא טעם המלח וטעם הרוח
של אומה שעמדה לבדה במצור
סילבה מת, נמחקו לגיוניה של רומא.
מחלות המצור כוסו חול, נשכחים
רק הצוק הבודד, המשקיף, גאה תהומה,
רק חומת מצדה שוב עוטפת פרחים.
הם היו אחרונים למרידה הנואשת
לוחמי אלעזר בן יאיר. לא כבה
שם לפיד החירות, הם השאירו מורשת –
אגדה של גבורה בין ייאוש לתקווה.
מגדלור את היית ,של גבורה, ואלייך
העפלנו תמיד, אוהבים וחולמים
מדליקים מדורות מטפסים בשביליך
ושרים ושרים לך שירים.
עתיקה ויפה ובלתי מנוצחת
עוד מרדות ותקווה על אבני החומה.
ממרומי המצוק הקודר את שולחת
אור כוכב להאיר את מנהרת הזמן
מצדה אהבה…