פוסט זה עוסק בהנצחתו של בן גוריון בתרבות הישראלית. הוא נחשב למנהיג דגול. כזה שידע להפוך חלומות למציאות. שידע להפריח את השממה. הוא נחשב לפוליטיקאי בחסד. כזה שידע להוביל ולרתום
מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה? פתק שנתגלה לאחרונה בארכיון עגנון הוא 'האקדח המעשן' בוויכוח הנמשך כבר יותר משלושים שנה. שבועיים לפני ראש השנה של שנת תש"ט (20.9.1948) פורסמה
רציונל: 'חיינו רצופים קשיים והישגים, יש מי שרואה את ההישגים בלבד ויש הרואה את הקשיים בלבד. בשני המקרים מתקבלת תמונה בלתי נכונה, כי המציאות שלנו איננה כולה אור ואיינה כולה
רציונל: העולם היהודי הגלובלי מורכז בזרמי מחשבה ואורח חיים מרובים. בישראל הנטייה היא לחלק את הזרמים לאורתודוקסים ושאינם אורתודוקסיים מבלי להכיר את הזרמים הפלורליסטיים, את המגוון הקיים בחברה האורתודוקסית או
רציונל: הקהילה החרדית בישראל מהווה כרבע מהאוכלוסיה. 25% מהחברה הישראלית שאיננו מכירים. שלומדים במוסדות נפרדים, במערכות חינוך נפרדות, שגרים שערים או שכונות נפרדות, בלי ייצוג שלטוני נפרד ועוד. מתוך היפרדות
רציונל: הרשתות החברתיות מאפשרות לנו להיות חשופים באופן כמעט מיידי לכל העוולות שקורות בחבה הישראלית. מרפרוף מהיר בעיתונים או בין ערוצי הטלוויזיה עולה תמונה עגומה שמייצרת תחושות ייאוש וניכור. האמנם