זיכרון יהודי קולקטיבי – בידיים שלנו?

זיכרון יהודי קולקטיבי – בידיים שלנו?

רציונל: עד כמה יש בידינו החופש לעצב את הזיכרון הקולקטיבי שלנו? מי משפיע על הזיכרון הקולקטיבי? האם אלו מאורעות דרמטיים במיוחד? או דווקא קבוצות של מנהיגים, כמו חז"ל, שבוחרים מה יכנס ומה יצא מהזיכרון הקולקטיבי?
מטרה:
להבין את גבולות ודרכי ההשפעה שלנו על הזיכרון הקולקטיבי.
עזרים:
 התלמוד הירושלמי על בר כוכבא (נספח א')
 בר כוכבא בממצאים הארכיאולוגיים (ארבעת המינים – נספח ב')
 אושוויץ או סיני/דוד הרטמן (נספח ג')

מהלך השיעור:
 חלק א': תוספות לשש הזכירות
 חלק ב': עיצוב זיכרון קולקטיבי – מי מחליט?
 חלק ג': זיכרון השואה – שתי דוגמאות

_________________________________________________________________________________________

השיעור

פתיחה- למה, מה ואיך
חלק א: תוספות לשש הזכירות
אנחנו רוצים להשפיע על הזכירות של העם היהודי בכך שלעתיד נזכור דברים נוספים שחשובים לנו. אולי אפילו נוותר על דברים אחרים שנראים לנו פחות רלוונטיים. נשאלת השאלה איך עושים את זה? האם זה אפשרי? ואם זה אפשרי – באילו דרכים ניתן להפוך את זה לאפשרי?
• מה הייתם מוסיפים לחובות לזכור?
• האם הייתם מורידים זכירה כלשהי? נמקו.
הציעו זכירה שביעית (קולקטיבית) וזכירה אחת שהייתם מוותרים עליה.
מהחובה הקולקטיבית החדשה ניתן ליצור שלטים לתלות בכיתה.

חלק ב': עיצוב זיכרון קולקטיבי – מי מחליט?
1. עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל – בר כוכבא:
איך עובד הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם? האם מישהו אחד מחליט לזכור משהו או לשכוח משהו וזה עובד? למי יש סמכות לקבוע מה לזכור ומה לא?
המקרה של בר כוכבא: קחו למשל את המקרה של בר כוכבא. חז"ל רצו להשתיק את זכרו של בר כוכבא ולצמצם את השפעתו. האסון שבא בעקבות מרד בר כוכבא (למעלה מחצי מיליון יהודים מתים) והשאיפות המשיחיות שנכזבו הביאו את החכמים לצייר את בר כוכבא באור שלילי ולכנותו: בר כוזיבה (בן הכזב) ולתארו כמורד במלכות שמים (ראו נספח א').
עם זאת הממצאים הארכיאולוגיים אמנם מציירים אותו כמצביא קשוח אך גם ככזה שמקפיד לשמור מצוות (נספח ב'). עד לתנועה הציונית – היה זכרו של בר כוכבא כמורד ומשיח שקר.

בהסתמך על המקרה של הזיכרון של בר כוכבא – האם ניתן לומר שכל הזיכרון הקולקטיבי שלנו נוצר מסיבות פוליטיות?
• איך נוצר הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם?
• האם יש קריטריונים לכך שמאורע מסוים מתקבע בזיכרון? תנו דוגמאות.
• למה אנחנו דווקא זוכרים בחגים שלנו את מה שאנחנו זוכרים?
• אילו מאורעות לא נכנסו לזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל?
• בידי מי השליטה על מה שנכנס לזיכרון ומה שלא נכנס?

2. עקרונות להכנסת אירוע לזיכרון הקולקטיבי
אם הייתם חלק מוועדה המחליטה מה להכניס לזיכרון הקולקטיבי ומה לדחות – אילו קריטריונים היו לכם להחליט?
נסחו לפחות 4 קריטריונים.
נסו להסכים על הקריטריון-שניים שהם הכי חשובים.

חלק ג': זיכרון השואה – שתי דוגמאות
הצורך להשפיע על הזיכרון הקולקטיבי עולה בחריפותו כאשר עוסקים בנושא השואה וזיכרון השואה.
– איך זוכרים נכון את השואה?
– האם יש צורך להפוך את זכרון השואה לחלק מ- 6 הזכירות של העם היהודי?
– או שאולי לא צריך לעשות את זה באופן פעיל וצריך לתת לדברים לקרות מעצמם?
להלן שתי עמדות ביחס לזיכרון השואה:
אושוויץ או סיני/דוד הרטמן
קראו הטקסט של דוד הרטמן ביחס לזכרון השואה (נספח ג') וחשבו –
– מה יש לו לומר על זיכרון קולקטיבי והתגלגלותו?
– מה יש לו לומר על התפקיד של זכרון השואה ביחס לזכרון של מעמד הר סיני?

זיכרון בסלון: דוגמא לעבודה על זיכרון השואה
זיכרון בסלון החל כיוזמה אישית בערב יום השואה בשנת 2010. הרצון היה לזכור את השואה לא בצורה ממלכתית אלא אישית, בסלון הבית. ליוזמים את זיכרון בסלון היה חשוב לזכור את השואה. אבל דווקא בגלל שזה היה חשוב להם הם יצאו נגד הטקסים הממלכתיים ובעד חיבור אישי לזכר השואה. מתוך מוטיבציה להמשיך ולזכור ולהזכיר את השואה – נוצר משהו מאוד אישי ולא קולקטיבי וממלכתי. מצ"ב טקסט מתוך האתר של זיכרון בסלון: https://goo.gl/xNFWZF
זיכרון בסלון היא יוזמה חברתית המאפשרת לציין את ערב יום השואה בצורה משמעותית, בסלון הבית, בין משפחה וחברים, במפגש המורכב מעדות, חלק אומנותי-שיתופי ודיון. לפני שבע שנים התכנסה קבוצת חברים בסלון אחד כדי להעביר יחד את ערב יום השואה.
הם הקשיבו לעדות, שרו וניגנו, ופתאום מצאו את עצמם בעיצומו של דיון על האופן שבו השואה משפיעה על החיים שלנו כאן ועכשיו.
בסוף הערב היה ברור שצריך לשתף בחוויה הזו אנשים נוספים. בשנים שחלפו מאז, זיכרון בסלון הלך והתרחב אל עבר אלפי סלונים ברחבי המדינה ומחוצה לה. עד כה למעלה מ-750,000 איש ציינו את יום הזיכרון לשואה בזיכרון בסלון. כל אחד יכול לקחת חלק בזיכרון בסלון, בין אם כאורח ובין אם כמארח. גם אתם.

• מה הפיתרון של 'זיכרון בסלון לרצון לזכור את השואה?
• איך זה עומד ביחס לעמדתו של דוד הרטמן?

___________________________________________________________________________________

נספחים
נספח א' – התלמוד הירושלמי על בר כוכבא
תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד, הלכה ה
אמר רבי יוחנן: רבי היה דורש (על הפסוק) "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד) – אל תקרא כוכב אלא "כוזב".
רבי עקיבא, כשהיה רואה את בר כוזיבא, היה אומר: הנה מלך המשיח.
אמר לו ר' יוחנן בן תורתא: עקיבא! יעלו עשבים בלחיך ועדין לא בא!
…………..
וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: "ריבוניה דעלמא – לא תסעוד ולא תכסוף (תהלים ס, יב) הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו.
תרגום: וכאשר היה יוצא לקרב היה אומר: "ריבונו של עולם – אל תעזור ואל תבייש. הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו.

נספח ב': בר כוכבא בממצאים הארכאולוגיים- איגרת ארבעת המינים
האיגרת הינה אחת ממגילות בר-כוכבא שנמצאה על ידי הארכיאולוג יגאל ידין במערה (מכונה 'מערת האיגרות') בנחל חבר במדבר יהודה. היא נשלחה לאדם בשם יהודה בר מנשה שמקום מושבו בקרית ערביה (אולי הכפר אל ערוב של היום דרומית גוש עציון).
באיגרת צו בארמית, מאת בר כוכבא לספק לו את ארבעת המינים – לולבים, אתרוגים, הדסים וערבות – הדרושים לו לחג הסוכות הממשמש ובא. המגילה נכתבה בעיצומה של הלחימה העיקשת ברומאים, כפי הנראה לקראת סוף המרד, ובר כוכבא טורח הרבה כדי להשיג את ארבעת המינים. איגרת זו מעידה על דקדוקם של אנשי בר כוכבא בקיום המצוות הכוללות מצוות ארבעת המינים ומעשרות. האיגרת נכתבה כנראה סמוך לחג סוכות של שנת 134 לספירה, שכן לפי האמור במשנה (תענית, ד, ו) חרבה ביתר בתשעה באב, ולפי זה כבר לא היה בר כוכבא בחיים בסוכות של שנת 135.

בתרגום מארמית לעברית:
שורה א: שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה. שלחתי לך שני חמורים כדי שתשלח
שורה ב: עמהם שני אנשים אצל יהונתן בן בעיה ואצל מסבלה כדי שיעמיסו
שורה ג: וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים. ואתה שלח אחרים מאצלך
שורה ד: ויביאו לך הדסים וערבות והתקן אותם (הפרש מהם מעשרות) ושלח אותם למחנה מפני
שורה ה: שהצבא רב, היה שלום.

נספח ג': אושוויץ או סיני? [דוד הרטמן, עשה לבך חדרי חדרים, עמוד 192]
…"אני מאמין שהרסני להפוך את השואה לקטגוריה המארגנת השלטת של הזהות היהודית המודרנית. מסוכן, הן מוסרית הן פוליטית, שאומתנו תראה את מהותה כשארית פליטה מהשואה. הטענה שסבלנו ייחודי בהיסטוריה היא חסרת תוחלת ולעיתים גסת רוח. גופנו ושכלנו טעמו את התוצאות המרות של אדישות אנושית ושל חוסר אנושית. חווינו על בשרנו רוע מוסרי ואי-צדק חברתי. אבל, אל לחוויות אלו לפתותנו להתנשאות מוסרית. סבלנו ראוי שיוביל אותנו לא לצדקנות או לרחמים עצמיים, אלא להבנה מועצמת ולרגישות לגבי כל סבל אנושי… ישראל אינה רק תגובה לאנטישמיות מודרנית: מעל הכל היא ביטוי מודרני של ברית סיני הנצחית…"
…" העם היהודי לא נכנס היישר מייסורי מצרים אל ארץ ישראל. תחילה באנו אל סיני… בילינו שנים במדבר להשליך מעל גוינו את מעטה העבר המיוסר. רק לאחר שהתגברנו על הזיכרון המשפיל של עבדות ושל נגישות… באנו אל הארץ. זכר סבלות מצרים נמזג בתוך הדרישות הנורמטיביות של ברית סיני. מעולם לא התמקדנו בסבל במנותק מהשלכותיו המוסריות והנורמטיביות. הסבל היהודי לא הוליד רחמים עצמים אלא רגישות מוסרית:" ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". אושוויץ כמו כל שאר הסבל היהודי לדורותינו- חייבת להיקלט ולהתפרש בתוך המסגרת הנורמטיבית של סיני. נתאבל לעד בזכרנו את אושוויץ. אך נבנה חברה חדשה בריאה בזכרנו את סיני."