זיכרון קולקטיבי

לכל אחד מאתנו יש סיפור חיים. עלילה פנימית – שהרציפות שלה, שהמשמעות שלה, היא עצם חיינו. אפשר לומר שכל אחד מאתנו בונה וחי 'עלילה', והעלילה הזו היא עצמנו, הזהות שלנו.

ביום השואה לקחו את כל הכיתות לאולם התעמלות. באולם סידרו מין במה מאולתרת ומאחוריה הדביקו על הקיר בריסטולים שחורים עם שמות של מחנות ריכוז וציורים של גדרות תיל. כשנכנסנו לאולם,

רציונל: הסיפורים הגדולים של עם ישראל מתפקדים כמיתוסים – הם מכוננים תודעה וערכים. למיתוסים מערכת יחסים מעניינת עם עובדות היסטוריות וארכאולוגיות. לפעמים נוטים לחשוב שדי בעובדות הסותרות את המיתוס כדי

רציונל: בניסיון לזכור דברים באופן קולקטיבי יש סכנה שהזיכרון ישתלט על החיים. זה נכון בעיקר כשמדובר בהנצחה, שהיא אחת הדברים לשמר זיכרון של אירוע ושל אדם. אל מול ההנצחה מעמידה

רציונל: עד כמה יש בידינו החופש לעצב את הזיכרון הקולקטיבי שלנו? מי משפיע על הזיכרון הקולקטיבי? האם אלו מאורעות דרמטיים במיוחד? או דווקא קבוצות של מנהיגים, כמו חז"ל, שבוחרים מה

רציונל: מקרים של אבדן זיכרון, כמו זה של יואב קוטנר, מלמדים אותנו שהזהות שלנו מורכבת מזיכרונות שונים. ללא זיכרון – אין זהות. אחת הדרכים לבחון את הזיכרון הקולקטיבי היהודי היא