לכל אחד מאתנו יש סיפור חיים. עלילה פנימית – שהרציפות שלה, שהמשמעות שלה, היא עצם חיינו. אפשר לומר שכל אחד מאתנו בונה וחי 'עלילה', והעלילה הזו היא עצמנו, הזהות שלנו.
כשאנחנו רוצים להכיר אדם, אנחנו שואלים 'מה הסיפור שלו – הסיפור האמיתי הכי פנימי שלו?' – כי כל אחד מאתנו הוא ביוגרפיה, סיפור. כל אחד מאתנו הוא עלילה ייחודית, הנבנית ללא הרף, באורח לא מודע, על ידינו, באמצעותנו ובתוכנו – באמצעות התפיסות, התחושות, המחשבות והפעולות שלנו; ולא פחות באמצעות הדיבור שלנו, התיאורים המסופרים שלנו. מבחינה ביולוגית ופיסיולוגית אין בינינו הבדלים רבים; מבחינה היסטורית – כסיפורים–כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד במינו.
כדי שנהיה אנו עצמנו, חייבת העצמיות שלנו להיות בידינו. עלינו להיות בעליו של סיפור החיים שלנו, ואם צריך – להחזיר אותו לבעלותנו. אנו חייבים 'לזכור' את עצמנו. לזכור את הדרמה הפנימית, את העלילה של עצמנו. אדם זקוק לעלילה כזו, עלילה פנימית רצופה, על מנת לשמר את זהותו,את עצמיותו.
סיפור חיים- אוליבר סאקס, האיש שחשב שאשתו היא כובע, הוצאת מחברות לספרות, עמוד 121, 1990
The man tells his stories so many times that he becomes the stories. They live on after him. And in that way, he becomes immortal
(מתוך הסרט "סיפורי דגים" דניאל ואלאס, ג'ון אוגוסט וטים ברטון).
"אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה"
(קהלת, פרק א, פסוק יא)
באחד מסיפורי "סינבד המלח" מסופר על זקן המבקש מן הבחור הצעיר להעבירו את הנהר. הבחור מרכיב את הזקן על כתפיו, חוצה במים ומגיע לגדה השנייה. אך בעלותו לחוף – אין הזקן מרפה ממנו, אלא מהדק את אחיזתו בצווארו, וממשיך לרכב עליו ככל שתחפץ נפשו. אם החלטת להרכיב על כתפיך את היהדות והציונות – מה אוכל לעזור לך. אתה עצמך בוחר בגורלך. פרוק מעליך את ציונות ואת היהדות – ולא עוד תיחנק בהן.
(יונתן רטוש, שיחה עם אהוד בן עזר, מתוך: אין שאננים בציון, הוצאת עם עובד, 1986)
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות, הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש, אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?
(ברל כצנלסון, מתוך: "חורבן ותלישות", שנות המחנות העולים א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 426, 1975).
ליהודים יש שישה חושים מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה… זיכרון. בעוד שהגויים חווים ומעבדים את העולם באמצעות החושים המסורתיים, ומשתמשים בזיכרון רק כאמצעי נחות להסביר אירועים, עבור היהודים, הזיכרון הוא לא פחות בסיסי מדקירת מחט, או נצנוצה הכסוף, או טעם הדם שהיא שולפת מן האצבע. היהודי נדקר על-ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות. רק בכך שדקירת הסיכה מחזירה אותו אחורה אל דקירות סיכה קודמות – כשאמו ניסתה לתקן את שרוול חולצתו כשזרועו עוד הייתה בפנים, כשאצבעותיו של סבו נרדמו מרוב שליטפו את מצחה הלח של אם-סבו, כשאברהם בחן את חוד הסכין כדי להיות בטוח שיצחק לא יחוש כאב – היהודי יכול להבין למה זה כואב. כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: כמו מה זה נזכר?
(ג'ונתן ספרן-פויר, "הכול מואר", תרגום: אסף גברון, עמ' 230 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן)
אם אמנם אבי ההיסטוריה היה הרודוטוס, הרי אבות המשמעות שבהיסטוריה היו היהודים. רק בישראל ולא בשום עם מלבדו נתפס הציווי לזכור כמצווה דתית לעם כולו".
(זכור, יוסף חיים ירושלמי, הוצאת עם עובד, 1989)
הזיכרון הוא כמו דופק.
אני רוצה להקשיב לדופק, להתנגח איתו,
לא לשמוע אותו לפעמים כי אני רוצה לחיות,
אבל הוא שם כל הזמן.
נאווה סמל (דור שני לשואה)
למרבה הצער, כל מה שאני יכול לזכור הוא העבר.
(אורסון סקוט קארד, מתוך הספר: מפות במראה)
כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים.
(קרלוס רואיס סאפון, צילה של הרוח, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2006).
ביום מן הימים יעלם הכאב, אך הזיכרון יישאר לעולם.
(ארתור סי קלארק, מתוך: שירת ארץ רחוקה, הוצאת מסדה, 1991).
הזיכרונות האמיתיים היו דומים לרוחות רפאים,
ואילו הזיכרונות הכוזבים היו משכנעים כל כך,
עד כי דחקו את רגלי המציאות.
(גבריאל גרסיה מארקס, מתוך: צליינים מוזרים).
הזיכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב… וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו… נע ונד אנוכי. בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.
(מתוך נאומו של הנשיא עזר וייצמן בפני הבונדסטאג הגרמני 16/1/1996)