רציונל:
מקרים של אבדן זיכרון, כמו זה של יואב קוטנר, מלמדים אותנו שהזהות שלנו מורכבת מזיכרונות שונים. ללא זיכרון – אין זהות. אחת הדרכים לבחון את הזיכרון הקולקטיבי היהודי היא באמצעות שש הזכירות שהן מעין עמודי תווך של הזיכרון היהודי.
מטרה:
הבנת התלות והקשר בין זיכרון לזהות
התחקות אחר הדברים שעל כל יהודי לזכור
עזרים:
איבוד הזיכרון של יואב קוטנר (נספח א')
מהלך השיעור:
חלק א': הקשר בי זיכרון לזהות
חלק ב': שש הזכירות
חלק ג': הזהות היהודית לאור שש הזכירות
___________________________________________________________________________________
השיעור
חלק א: הקשר בין זיכרון לזהות
1. הקדמה: על משקל האמרה של טשרניחובסקי: "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ" ניתן לומר: האדם אינו אלא מה שהוא זוכר (תבנית זכרונו).
הזיכרון מגדיר את הזהות שלי. והזיכרון היהודי – מגדיר את זהותי היהודית (ואולי נכון לומר – את זהותי בכלל.
עוד הבחנה חשובה היא בין הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם לבין הזיכרון האישי של כל פרט. שניהם מגדירים את זהותנו. בשיעור היום נתמקד בזיכרון הקולקטיבי ובתכנים שהתרבות היהודית מעודדת לזכור.
הערה: דווקא השם חז"ל אינו קשור לזיכרון אלא לזכר (שם). בניגוד למובן השגור בפי האנשים, פירוש ראשי התיבות הוא: חכמינו זכרם (שמם) לברכה.
2. ממה מורכב הזיכרון שלנו?
אם הייתי עושה עכשיו ספירת מלאי של הזיכרון שלי – ממה היה מורכב? באיזה מינונים?
זיכרון מגלגולים קודמים (אפשרות)
זיכרון קצר טווח
זיכרון ארוך טווח
חוויות ילדות
סתם חוויות
טראומות
זיכרון של עובדות ותכנים
זיכרון קולקטיבי (הזיכרון של הזיכרון)
השם שלנו והמשפחה שלנו
3. שיח שיתופי:
עכשיו שבחנו את ההרכב של הזיכרון שלנו אנחנו יכולים לשאול את עצמנו:
• מה לא היינו מעוניינים לשכוח בשום מצב?
דמיינו מצב היפותטי: אם הייתה עכשיו מגפה שבמהלכה הזיכרון שלכם, היה נמחק לגמרי, מלבד זיכרון של אירוע אחד או פריט ידע אחד – מה הייתם בוחרים להשאיר?
במידה והיו מאפשרים לכם להשאיר 2 חוויות/תכנית/ועוד – מה הייתם משאירים?
מעניין ביותר מה כל אחד בוחר להשאיר: האם חשוב לנו יותר הזהות הבסיסית שלנו כ- אבא של…, בן של…., אזרח של…., מאמין ב…. או שחשובים לנו פריטי מידע יותר ספציפיים. האם חשובה לנו עובדת היותנו יהודיים?
מסקנה: הבחירה בזיכרון מסוים מעידה על מה אני מחשיב כמרכזי בזהות שלי.
4. הזהות שלנו מורכבת מזיכרון – איבוד הזיכרון של יואב קוטנר:
כדי להבין את התפקיד של הזיכרון שלנו בבניית הזהות, נקרא את סיפורו של יואב קוטנר (נספח א).
• מה אנחנו לומדים מסיפור איבוד הזיכרון של קוטנר על הקשר בין זיכרון לזהות?
מה שחשוב לשים לב הוא שהזיכרון בעצם חולש על כל הזהות שלנו – מי הורינו, מי בני המשפחה שלנו, מה אנחנו עושים, מה השם שלנו – הזיכרון מכיל בעצם את כל מה שאנחנו.
חלק ב' – שש הזכירות
1. חובה לזכור:
בחלק הקודם למדנו שזיכרון מגדיר ותוחם זהות.
שש זכירות (בסידורי עדות המזרח מודפסות עשר זכירות) הן מספר קטעים מהתורה המובאים ברוב סידורי התפילה הנפוצים, לאחר תפילת שחרית. כולם קטעים בהם הכתוב מחייב את האדם לזכור תוכן מסוים.
מעניין להסיק מהבחירה בזכירות מסוימות דווקא על הזהות היהודית שמעוניינים לעצב, לתחם.
• מישהו/הי יודעים מה חובה לזכור על פי הדת היהודית?
שש הזכירות
א. זכירת יציאת מצרים – "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (דברים ט"ז).
ב. זכירת מעמד הר סיני – רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב: (דברים ד').
ג. זכירת מעשה עמלק ומחייתו – זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים, כ"ה).
ד. זכירת מעשה העגל – "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר (דברים, ט').
ה. זכירת מעשה מרים – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (דברים כ"ד).
מרים העבירה ביקורת על משה ולכן נענשה בצרעת.
ו. זכירת השבת – "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ').
תרגיל בשינון:
לפני שניגש לתוכן של הזכירות ניתן לחלק לכל חברותא/קבוצה את אחת הזכירות (במקרה ומדובר בטקסט ארוך) או כמה זכירות ביחד (במקרה ומדובר בטקסטים קצרים).
דרך אחת לזכור טקסטים ארוכים היא באמצעות שילוב של דמיון ושל יצירת עלילה/סיפור:
אתם קוראים את הטקסט ומנסים ליצור סביבו סיפור שכל מילה מייצג מאורע בסיפור. למשל:
"זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר"
מדמיינים מתכון שכתוב על המקרר שעליו כתוב: "זכור ואל תשכח" (אשה כותבת לבעלה מתכון להקצפת קצפת). הבעל מכין קצפת ומביא אותה לאוהל מועד שנמצא במדבר כמנחה.
לאחר השינון: משתפת כל קבוצה או חברותא בדרך שלה לשנן את הטקסט.
חלק ג' – הזהות היהודית לאור שש הזכירות
1. הזהות היהודית לאור שש הזכירות
• למה דווקא את הדברים האלה חובה לזכור?
• עם איזו זכירה אתם מזדהים?
• עם איזו זכירה אתם לא מזדהים?
• האם הזהות שלכם מתעצבת על ידי אחת מהזכירות היהודיות?
• איך הזהות שלי מעוצבת על ידי הזכירות?
2. דיבייטינג:
החניכים מתחלקים לשש קבוצות. כל קבוצה בוחרת זכירה אחרת:
א. קוראת אותה ולומדת את ההקשר שבו נכתבה.
ב. מנסה להבין את ההשפעה שלה על התרבות היהודית עד זמננו.
ג. מנסחת נימוקים מדוע הזכירה הזאת היא הזכירה הקריטית ביותר לזהות היהודית.
ד. כל קבוצה מציגה את הזכירה שלה בפני הקבוצות האחרות.
חלק ד: שש הזכירות והרלוונטיות שלהן לימינו:
• מה מתוך שש הזכירות עדיין פעיל ורלוונטי לתרבות שלנו היום?
• איפה אנחנו פוגשים את הזכירות הללו לא כציווי דתי אלא כחלק אינטגרלי מהחיים שלנו?
_______________________________________________________________________________________
נספחים
נספח א':
איבוד הזיכרון של יואב קוטנר
תשל"ג. השנה המשמעותית בחיי
https://goo.gl/J3J5J4
בעיתון "ישראל היום" ביקשו ממני, לכבוד ראש השנה, לכתוב על
הזכרונות שלי מהשנה הכי משמעותית בחיי.
זה מה שיצא…
את השנה הכי משמעותית בחיי, זו שהפכה אותי למי שאני היום, כמעט ואינני זוכר. ולא, אני לא מתכוון לשנת לידתי, אם כי, במידה רבה כן.
בערב ראש השנה תשל"ג (ספטמבר 1972) הייתי בן שמונה עשרה וקצת, בוגר טרי של מחזור ד' בפנימייה הצבאית תל אביב. מספרים לי שהייתי חניך טוב בפנימייה, עם כיוון די ברור בחיים: שאפתי, כמו רבים מחברי, להיות חייל קרבי וקצין במשרה מלאה… חברי לחדר, גבי אשכנזי, לקח את המסלול הזה שבו הייתי אמור ללכת עד הסוף, והוא לא היחיד.
אבל אז, הכול השתנה. את ערב ראש השנה ביליתי בטיול בחו"ל עם חברים לפנימיה, אני יודע את התאריך כיוון שאת ברכת ה"שנה טובה" שלחתי הביתה מאירופה. ושם, על אחד ההרים הגבוהים בשווייץ, השתנו חיי בבת אחת. תוך טיפוס על ההר, נפצעתי קשה בתאונת נפילה (לא "תאונת סקי", תחקירנים, היזהרו מוויקיפדיה!).
בין שאר הדברים שקרו לי בעקבות הפגיעה בראש, היה אובדן מוחלט של הזיכרון לזמן שקדם לתאונה. לא ידעתי מי אני או איך קוראים לי. לא הכרתי את אמי או אבי או את שאר בני משפחתי, לא זיהיתי את חברי (כולל את חברתי בשלוש השנים האחרונות בתיכון), לא ידעתי קרוא וכתוב וכמעט לא לדבר, שכן אוצר המילים שלי היה מאד מאד מצומצם…
אבל הייתה לי המוזיקה. היא הייתה הקשר שלי עם הסביבה, ממנה יכולתי להנות מבלי להבין למה ומדוע, מבלי לדעת על מה השירים מדברים… מוזיקה היא רגש טהור שלא זקוק לדבר כדי להגיע אליך. כל תהליך השיקום שלי, שנמשך שנים רבות, סבב סביב המוזיקה.
מעבודה בחנות תקליטים ("ספיר" בירושלים) הבנתי את האושר שגורם לך שיתוף המוסיקה "שלך" (זו שהתאהבת בה, לאו דווקא זו שיצרת) עם אנשים אחרים, דרך השירות של 30 השנה בגלי צה"ל שהוא בעצם הרחבת הרעיון הנ"ל, ועד כל שאר ההיבטים של "מוכר התקליטים" שהייתי כל חיי, אם ברדיו או בעיתון או בטלוויזיה… או באופן אישי, כאחד שאומר לאהובתו את רגשותיו (גם) בשירים.
הכל התחיל באותה שנה שאת רובה אינני זוכר. השנה שבה המוסיקה הפכה לסם החיים שלי, לכוח שמרפא ומרים אותי בעיתות מצוקה, ולחיבור שלי עם האנשים שאני אוהב.
עד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי…