פונס הזכרן / חורחה לואיס בורחס

אני זוכר אותו (אין לי זכות לבטא פועל קדוש זה, רק לאדם אחד עלי אדמות היתה הזכות ואדם זה כבר מת) כשפרח-פסיונריה כהה בידו והוא רואה אותו כפי שלא ראהו איש לפניו אפילו היה מביט בו מדימדומי שחר עד ערב חיים שלמים. אני זוכר אותו, פניו שותקות, אינדיאניות ומאוד רחוקות, מאחורי סיגריה. אני זוכר (כמדומני) את ידיו הגרומות, ידיים של קולע-סלים. אני זוכר לצד הידיים הללו קנקן מאטה עם סמל הגדה המזרחית; אני זוכר וילון צהוב בחלון הבית ועליו נוף אגם ערפילי. אני זוכר בבירור את קולו; הקול הלואט, הרוטן, המאנפף של איש הספר של פעם, נקי מן האיוושות האיטלקיות הרווחות היום. לא ראיתיו יותר משלוש פעמים ; לאחרונה, ב 1887… ראויה לשבח בעיני התוכנית שכל אלה שהכירוהו יכתבו עליו; עדותי שלי תהיה אולי הקצרה ביותר ומן הסתם הדלה ביותר, אך לא הפחות בלתי-משוחדת בכרך שהנכם עורכים. העובדה המצערת שהנני ארגנטיני תמנע ממני לפצוח בשיר-הלל – הסוגה המחייבת באורוגואי, כשהנושא הוא בן אורוגואי. "כתבן, גנדרן, פורטניו" ; פונס לא אמר מלות עלבון אלו, אך ידוע לי היטב שייצגתי בעיניו רעות חולות אלו. פדרו לאנדרו איפוצ'ה כתב שפונס היה מבשרו של האדם העליון, "זרתוסטרא פראי, בעגה מקומית" ; אינני חולק על כך, אך אין לשכוח שהיה גם בן-כפר פשוט מפראי-בנטוס, עם כמה מגבלות ללא תקנה.
זכרוני הראשון מפונס חד וברור. אני רואה אותו בשעת ערבית של יום אחד במארס או פברואר של שנת שמונים וארבע. אבי לקחני, בשנה ההיא, לחופשת קיץ בפראי-בנטוס. אותה שעה חזרתי עם דודני ברנרדו האדו מחוות סן-פרנסיסקו. חזרנו בשירה, רוכבים על סוסים, וזה לא היה הטעם היחיד לעליצותי. אחרי יום שרב מחניק כיסתה את פני השמיים סופת ענק בגון הציפחה. רוח דרומית ליבתה אותה, העצים כבר יצאו במחול שגעוני; חששתי (קיוויתי) שגשם זלעפות ישיגנו בשדה הפתוח. ערכנו מעין מירוץ עם הסערה. נכנסנו לתוך סימטה צרה שהתחפרה בין שתי מדרכות לבנים גבוהות מאוד. לפתע חשך הכל; שמעתי צעדים מהירים וכמעט חשאיים אישם למעלה; נשאתי עיני וראיתי נער רץ במדרכה הצרה והמשובשת כעל חומה צרה ומשובשת. זכורים לי מכנסיו התפוחים, נעלי-הבד, זכורה הסיגריה הנעוצה בפנים הנוקשות, על רקע חשרת העננים שכבר לא היו לה גבולות. פתאום צעק אליו ברנרדו: "מה השעה, אירנאו ?" בלי להביט בשמיים, בלי לעצור, השיב הלה : "ארבע דקות לפני שמונה, ברנרדו חואן פרנסיסקו הצעיר." הקול היה חד, לגלגני.
פזור-דעת אני מטבעי ודו-שיח זה לא היה מסב את תשומת-לבי אילמלא חזר והטעים זאת דודני, שעוררוהו לכך (לדעתי) איזו גאווה מקומית והרצון להפגין. אדישות למענהו התלת-חלקי של הנער.
הוא אמר לי שהנער בסימטה הוא אחד אירנאו פונס, הידוע בכמה מוזרויות כמו, למשל, שאינו מתרועע עם איש ותמיד יודע מה השעה, כמו שעון. עוד הוסיף שהוא בנה של מגהצת מהכפר, מריה קלמנטינה פונס, ושיש האומרים שאביו היה רופא במיפעל להמלחת בשר, אנגלי בשם או'קונור, ואילו אחרים טוענים שהיה מאלף-סוסים או מורה-דרך ממחוז סאלטו. הנער גר עם אמו, בסמוך לחוות הדפנים.
בשנים שמונים וחמש ושמונים ושש בילינו את הקיץ בעיר מונטבידאו. בשמונים ושבע חזרתי לפראי-בנטוס. שאלתי, כרגיל, על כל מכרי, ולבסוף גם על "פונס הכרונומטרי". ענו לי שסוס לא מאולף השליכו ארצה בחוות סן-פרנסיסקו, ושנותר משותק, חשוך תקווה. זכור לי הרושם המאגי, הטורדני שעשתה עלי ידיעה זו: רק פעם אחת ראיתיו, כשחזרנו ברכיבה מסן-פרנסיסקו, והוא הילך במקום גבוה ; המעשה, כפי שסופר מפי דודני ברנרדו, דמה מאוד לחלום המעוצב מיסודות ישנים. נאמר לי שאינו יורד ממיטתו, עיניו קבועות בעץ התאנה שבגינה או בקורי-עכביש. בערבים היה מרשה שיביאוהו אל החלון. ברוב גאוותו העמיד פנים כי המכה שהכריעה אותו היטיבה עמו… פעמיים ראיתיו מאחורי השבכה שהדגישה בחריפות את גורלו, גורל אסיר נצחי: בראשונה – בלי ניע, בעיניים עצומות; בשניה – שוב בלי ניע, שקוע בהתבוננות בפיסה ריחנית של לענה.
לא בלי יוהרה מסויימת התחלתי באותו זמן בלימוד שיטתי של הלטינית. במיזוודתי היו צרורים De viris illustribus של לומון, ה–Thesaurus של קישרה, הקומנטרים של יוליוס קיסר, וכן כרך בודד מתוך Naturalis historia של פליניוס, שהיה אז (ועודנו היום) מעל לכוחותיה הצנועים של הלטינית שלי. בכפר קטן הכל נודע; אירנאו, במשקו הקטן שבעיבורי הכפר, לא איחר לשמוע על הגעתם של ספרים יוצאי-דופן אלה. הוא שיגר אלי איגרת טיקסית מצועצעת, בה הזכיר את פגישתנו החטופה, למרבה הצער, "ביום השבעה בפברואר לשנת שמונים וארבע", הפליג בשבחי "התרומות המהוללות שהעלה" דודי, דון גרגוריו האדו, שנפטר באותה שנה, "לשתי המולדות בקרב הגבורה של איטיסאינגו", וביקשני שאשאיל לו ספר כלשהו מספרי, בלוויית מילון "לשם הבנה טובה של הטקסט המקורי, שהרי עדיין אינני יודע לטינית". הוא הבטיח להחזירם כמעט מיידית, ובמצב טוב. אותיותיו היו ללא דופי, מוארכות; הכתיב על פי עקרונותיו של אנדרס ביו: i במקום ץ, j במקום g. באופן טבעי, חששתי תחילה להלצה. דודני הבטיחו לי שלא היא, שכך דרכו של אירנאו. לא ידעתי אם לייחס לחוצפה, לבורות או לטיפשות את הרעיון, שלשם לימוד הלשון הלטינית הקשה, אין צורך ביותר מאשר מילון ; כדי להעמידו על גודל טעותו שלחתי לו את Gradus ad Parnassum מאת קישרה ואת יצירתו של פליניוס.
בארבעה-עשר בפברואר הבריקו לי מבואנוס איירס שאחזור מייד, שכן אבי "לא מרגיש לגמרי טוב". ימחל לי האל; היוקרה שבקבלת מיברק דחוף, התשוקה לפרסם בכל פראי-בנטוס את הסתירה שבין צורת השלילה לבין מוחלטותו של תואר-הפועל, הפיתוי שבדרמטיזציה של כאבי, תוך העמדת פנים של סטואיות גברית, כל אלה הסיטו אותי אולי מכל אפשרות של כאב. כשארזתי את מיזוודתי, הבחנתי שחסרים לי ה-Gradus והכרך הראשון של פליניוס. ה"סאטורנו" עמדה להפליג למחרת בבוקר; אותו לילה, לאחר הארוחה, שמתי פעמי אל ביתו של פונס. הופתעתי שהלילה שרבי לא פחות מן היום. במשק המהוגן קיבלה את פני אמו של פונס.
היא אמרה לי שאירנאו בחדר האחורי, ושלא אתפלא למצוא אותו בחושך, כי אירנאו רגיל לבלות את השעות המתות בלי להדליק את הנר. חציתי את החצר המרוצפת, את המסדרון הקטן ; הגעתי לחצר השניה. היתה שם סוכת גפנים ; העלטה יכלה להיראות לי מוחלטת. פתאום שמעתי את קולו החד והלגלגני של אירנאו. הקול הזה דיבר לטינית; הקול הזה (שעלה מן האפלה) הגה בהנאה ארכנית נאום או תפילה או השבעה. ההברות הרומיות הידהדו בחצר העפר; לחרדתי הן נשמעו נעדרות פשר, חסרות-קץ; אחר, בדיאלוג העצום של אותו לילה, הבנתי שהן מהוות את הפיסקה הראשונה בפרק עשרים וארבעה של הספר השביעי של Naturalis historia. נושאו של פרק זה הוא הזיכרון; המלים האחרונות היו-
ut nihil non isden verbis redderetur auditum..
בלי לשנות כהוא-זה את קולו, אמר לי אירנאו שאכנס. הוא היה במיטתו, מעשן. דומני שלא ראיתי את פניו עד אור הבוקר; סבורני שאני זוכר את היבהוב הסיגריה. בחדר עמד ריח עמום של לחות. התיישבתי; חזרתי על המעשה במיברק ובמחלת אבי.
אני מגיע כעת לנקודה הקשה ביותר בסיפורי. הסיפור הזה (מוטב שהקורא יידע זאת כבר עכשיו) אין עניינו אלא אותו דיאלוג בן יובל שנים. לא אנסה לשחזר את מלותיו, שכבר אבדו לבלי שוב. אני מעדיף לסכם בנאמנות את הדברים הרבים שאמר לי אירנאו. הדיבור העקיף לוקה בריחוק ובחולשה ; ברור לי שאני מקריב את עוצמתו של סיפורי; יעלו-נא קוראי בדמיונם את המישפטים המקוטעים שהממוני אותו לילה.
אירנאו פתח ומנה, בלטינית ובספרדית, את המיקרים של זיכרון מופלא המתועדים ב-Naturalis historia : כורש מלך פרס, שידע לקרוא בשמו של כל חייל בצבאותיו; מיתרידטס אופטור, שעשה מישפט בכל עשרים-ושתיים לשונות ממלכתו; סימונידס, ממציא המנמוטכניקה ; מטרודורוס, שהפגין את אמנות החזרה המדוייקת על מה ששמע פעם אחת בלבד. בתום לב מובהק השתומם על כך שמיקרים אלו עשויים לעורר השתוממות. הוא אמר לי שלפני הערב הגשום ההוא שבו השליך אותו ארצה הסוס המנוקד, היה ככל נוצרי: עיוור, חירש, אטום, שכחן. (ניסיתי להזכיר לו את תפיסת הזמן המדוייקת שלו, את יכולתו לזכור שמות פרטיים ; הוא לא שעה לדברי.) תשע-עשרה שנים חי כחולם: הביט ולא ראה, שמע ולא שמע, שכח הכל, כמעט הכל. כשנפל, איבד את ההכרה : כאשר שבה אליו, ההווה היה כמעט בלתי-נסבל מרוב עושר וברירות, וכן מרוב הזכרונות הישנים והסתמיים ביותר. כעבור זמן לא רב נודע לו שהוא משותק. עובדה זו כמעט לא עניינה אותו. הוא סבר (הרגיש) שהנייחות היא מחיר פעוט. עכשיו היו תפיסתו החושית וכוח זכרונו מושלמים.
אנחנו מבחינים במבט אחד בשלוש כוסות על שולחן; פונס – בכל הזמורות והאשכולות והפירות המהווים סוכת גפנים. הוא הכיר את צורות העננים הדרומיים בשעת הזריחה של השלושים באפריל אלף שמונה-מאות שמונים ושתיים, וידע להשוותן עם דוגמת השייש על עטיפת ספר ספרדי שראה פעם אחת בלבד, ועם קווי הקצף שהעלה משוט בריו נגרו ערב קרב קבראצ'ו. לא היו אלה זכרונות פשוטים ; כל דימוי חזותי היה קשור בתחושות של שרירים, של מידות-חום וכו'. הוא ידע לשחזר את כל החלומות, את כל מה שבין החלומות. פעמיים או שלוש כבר שיחזר יום שלם ; אף פעם אחת לא התלבט בספק, אך גם לכל שיחזור נדרש יום שלם. כך אמר לי: "אני לבדי יש לי יותר זכרונות משהיו לכל בני-האדם מאז שהעולם עולם." וכן: "השינה שלי היא כמו הערות שלכם." ועוד, סמוך לזריחה: "הזיכרון שלי, אדוני, הוא כמו מיזבלה גדולה." מעגל משורטט על לוח, משולש ישר-זווית, מעויין, הרי אלה צורות שביכולתנו לקלוט אותן במלואן ; כך אירע לאירנאו ברעמת סוס מתבדרת, בעדר כבשים על צלע הר, בלהבת האש המרצדת וברמץ הרב מספור, בפרצופיו המשתנים של המת בטקס אשכבה ממושך. אינני יודע כמה כוכבים ראה בשמיים.
דברים אלה שמעתי מפיו ; מעולם לא הטלתי בהם ספק, לא אז ולא אחר-כך. באותה עת לא היו מצלמות קולנוע ולא גרמופונים ; אף על פי כן, קשה להבין וכמעט לא ייאמן שאיש לא ערך ניסוי בפונס. מכל מקום, ודאי שכולנו חיים תוך דחיית כל מה שניתן לדחיה; אפשר שבתוך תוכנו כולנו יודעים שהננו בני-אלמוות ושבמוקדם או במאוחר יעשה כל אדם את כל הדברים ויידע את הכל.
קולו של פונס הוסיף ודיבר מתוך האפלה.
הוא אמר לי שבסביבות 1886 פיתח שיטת מיספור מקורית ותוך ימים מעטים עבר את העשרים וארבעה אלף. הוא לא רשם אותה, מכיוון שכל דבר שחשבו פעם אחת שוב לא היה מסוגל למחותו. הדחף הראשוני שלו היה, כמדומני, אי-שביעות רצונו מכך ששלושים-ושלושה מזרחיים צריכים שתי ספרות ושלוש מלים, במקום מלה אחת וסיפרה אחד. את אותו עיקרון חסר-שחר החיל אחר-כך על מיספרים אחרים. במקום "שבעת-אלפים ושלוש-עשרה" היה אומר (למשל) "מאקסימו פרס" ; במקום "שבעת-אלפים וארבע עשרה" – "הרכבת"; מיספרים אחרים היו "לואיס מליאן לפינור", "אולימאר", "גופרית", "תילתן", "הלווייתן", "גאז", "הקדירה", "נפוליון", "אגוסטין דה ודיה". במקום "חמש-מאות" היה אומר "תשע". לכל מלה היה סימן משלה, מעין תו-היכר; האחרונים היו מסובכים מאוד… ניסיתי להסביר לו שאותה רפסודיה של תיבות נטולות קשר היא בדיוק ההיפך משיטת מיספור. אמרתי לו שלומר 365 משמע לומר שלוש מאות, שש עשרות, חמש יחידות; ניתוח שאינו אפשרי ב"מיספרים" דוגמת "הכושי טימוקאי" או "שמיכת בשר". פונס לא הבין אותי, או לא רצה להבין.
במאה ה17- הניח לוק (ואחר שלל) שפה בלתי-אפשרית שבה יהיה שם פרטי לכל פרט: לכל אבן, לכל ציפור ולכל ענף; פונס תיכנן פעם שפה דומה, אך ביטל את תוכניתו שכן נראתה לו כללית מדי, דו-משמעית מדי. שהרי פונס זכר לא רק כל עלה של כל עץ בכל יער שהכיר, אלא גם כל פעם מן הפעמים שהבחין בו בחושיו או העלה אותו כדמיונו. הוא החליט לצמצם כל אחת מהיממות שעברו עליו לכשבעים-אלף זכרונות, ואחר לציינם במיספרים. שני שיקולים הניאוהו מכך: ההכרה בכך שהמשימה לעולם לא תסתיים, ההכרה בכך שאין בה תועלת. עלה בדעתו שעד שעת מותו לא יספיק למיין אפילו את כל זכרונות ילדותו.
שני הפרוייקטים שהזכרתי (מילון אינסופי לסדרת המספרים הטבעיים, קטלוג נפשי חסר-תועלת של כל תמונות הזיכרון) הם חסרי-שחר, אך מתגלה בהם איזו גדולה מגומגמת. הם מאפשרים לנו להציץ או להקיש על עולמו המסחרר של פונס. הלה, אל לנו לשכוח, לא היה מסוגל כמעט לאידיאות כלליות, אפלטוניות. לא זו בלבד שהתקשה להבין שהסמל הקיבוצי "כלב" חל על פרטים נבדלים כה רבים ושונים בגודלם ובצורתם; אלא גם הפריע לו שהכלב של שלוש וארבע-עשרה דקות (במבט מהצד) זהה בשמו לכלב של שלוש ורבע (במבט מלפנים). פניו שלו בראי, ידיו שלו, הפתיעוהו בכל פעם. סוויפט מספר שקיסר ליליפוט הבחין בתנועת מחוג הדקות; פונס הבחין בלי הפסק בהתקדמותם השלווה של הריקבון, של העששת, של העייפות. הוא קלט את תהליכי המיתה, את התפשטותה של הלחות. צופה בודד וצלול היה בעולם רב צורות, מיידי ומדוייק כמעט לבלי נשוא. בבל, לונדון וניו-יורק הממו בזוהרן האלים את דמיונם של בני-האדם; איש, במגדליהן הצפופים ובשדירותיהן הסואנות, לא עמד מעולם בחימה ובלחצה של מציאות בלתי-נלאית כמו זו שיום ולילה ניחתה מכל עבר על אירנאו האומלל בכפרו הדרום-אמריקאי העלוב. הוא התקשה מאוד להירדם. השינה פירושה הסחת הדעת מן העולם ; שכוב פרקדן במיטתו, בחשיכה, היה פונס מעלה בדמיונו כל סדק וכל כרכוב בבתים המדוייקים שהקיפוהו. (אני חוזר ואומר שהפחות בזכרונותיו היה מפורט וחיוני יותר מכל תחושה גופנית של עונג או של סבל שאנו מסוגלים לה).
בכיוון מזרח, באדמות שטרם חולקו למגרשים, היו כמה בתים חדשים, לא-מוכרים לו. פונס דימה בנפשו שהם שחורים, דחוסים, מיקשה אחת של חושך; לעברם היפנה את פניו כדי להירדם. לעיתים היה מדמה את עצמו בקרקעית נהר, מיטלטל ואובד בזרם.
ללא מאמץ למד אנגלית, צרפתית, פורטוגלית, לטינית. ועם זאת חוששני שלא היה מוכשר ביותר לחשיבה. לחשוב משמע לשכוח הבדלים, להכליל, להפשיט. בעולמו הגדוש-מדי של פונס לא היו אלא פרטים, מיידיים כמעט.
בהירותו החיישנית של השחר הסתננה מחצר העפר.
או-אז ראיתי את הפנים השייכות לקול שדיבר כל הלילה. בן תשע-עשרה היה אירנאו; ב1868- נולד; בעיני היה מונומנטלי כארד, עתיק יותר ממצרים, קדום מהנבואות ומהפירמידות. חשבתי על כך שכל מלה ממלותי (כל תנועה מתנועותי) עתידה להתקיים בזכרונו שאינו יודע רחם; קפאתי בחרדה פן ארבה במחוות מיותרות.
אירנאו פונס מת ב1889-, מגודש בריאות.
1942
בורחס, חורה לואיס, 1998. "פונס הזכרן", בדיונות, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה. עמ' 95-102.