זיכרון מול שכחה – הנצחה מול חגים

רציונל:
בניסיון לזכור דברים באופן קולקטיבי יש סכנה שהזיכרון ישתלט על החיים. זה נכון בעיקר כשמדובר בהנצחה, שהיא אחת הדברים לשמר זיכרון של אירוע ושל אדם. אל מול ההנצחה מעמידה התרבות היהודית את החגים והמועדים (פסח וסוכות למשל – זכר ליציאת מצרים) כמשמרים ומחיים זיכרון (לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים).

מטרה:
לימוד הגבולות של הזיכרון הקולקטיבי ואיפה הוא עלול לפגוע בחיים.

עזרים:
 שהר הזיכרון יזכור/יהודה עמיחי (נספח א')
 קטע מתוך פונס הזכרן / חורחה לואיס בורחס (נספח ב')

מהלך השיעור:
 חלק א': דרכים ליצירת זיכרון קולקטיבי
 חלק ב': הנצחה מל חג
 חלק ג': מתח בין זיכרון לחיים

______________________________________________________________________________________

השיעור

פתיחה- למה, מה ואיך
חלק א: דרכים ליצירת זיכרון קולקטיבי:
1.נדבר בעיקר על 2 דרכים מרכזיות להשפעה על הזיכרון הקולקטיבי והמתח ביניהן – הנצחה מול חגים.
מהן הדרכים השונות ליצירת זיכרון קולקטיבי ממה שנפגשנו עד כה?
דרך מצוות ותפילה (שש הזכירות)
דרך טקסים
דרך חגים
דרך הנצחה ואנדרטאות
דרך חוויות משפחתיות/קהילתיות/קבוצתיות (זיכרון בסלון)
דרך יצירת סיפורים מכוננים (מיתוסים)

2. דרכי זיכרון – תמונות:
לסדר בחלל תמונות המציגות דרכי זיכרון שונים (למשל מרוץ ע"ש מישהו, מלחת סדר פסח, נר נשמה, 'אם אשכך ירושלים' וכו') נסו לחשוב:
• מהי דרך הזיכרון שמייצגת כל תמונה?
• איך מחזקים את הזיכרון בעזרת דרך זו?
• מה מנסים לזכור בעזרת דרך זו?
• איזה תמונה עוסקת בהנצחה?
• האם יש דרך עדיפה לחיזוק הזיכרון הקולקטיבי שלנו?

חלק ב': הנצחה מול חג
הסבר: ההנצחה היא דרך מסוימת לזכור דברים. אנחנו מנציחים, הופכים לנצח, דברים שהיו ואינם שאנחנו רוצים שיישארו איתנו גם אם לא במתכונת שבה היו.
כך מנציחים קהילות שהיו ואינם (בקעת הקהילות ביד ושם)
כך מנציחים לוחמים שהיו ואינם (קברים ואנדרטאות ללוחמים שמתו)
כך מנציחים מאורעות שהיו ואינם (באמצעות אנדרטאות וטקסים)
כך מנציחים אדם שפעל למען החברה (באמצעות ישוב על שמו, רחוב על שמו, בית על שמו).
כך מנציחים בן משפחה באמצעות מרוץ או מיזם חברתי או תערוכה על שמו.

1. הנצחה מול חג:
מה הבדל בין ליל הסדר לטקס זיכרון הנופלים במערכות ישראל מבחינת העבודה שהם עושים על הזיכרון שלנו? ראוי לציין שהדת שלנו אינה מקדמת זיכרון קולקטיבי באמצעות הנצחה, אלא באמצעות חגים ומצוות. אפשר לראות את הניגוד בין הנצחה לבין תרבות חיה בסרטון התדמית הבא, של מכון הרטמן:

אנדרטה או טקס זיכרון: עוסקים בהנצחה.
ליל הסדר: הזיכרון הופך למיתוס שהופך להיות חלק מהמרקם חיים. אני לא שואף לזכור את הדברים כמו שהם אלא אני מעוניין להחיות רעיון.

2. גבולות ההנצחה:
קראו את השיר של יהודה עמיחי בנספח א'.
• עשו רשימה של מי שעמיחי רוצה שיזכור במקומו:
הַר הַזִּכָּרוֹן בֵּית הַתְּפִלָּה הָאָבָק
הַגַּן לְזֵכֶר סֵּפֶר הַתּוֹרָה הָאַשְׁפָּה
הָרְחוֹב עַל שֵׁם הַיִּזְכֹּר הַשִּׁלְיָה
הַבִּנְיָן הַיָּדוּעַ הַדְּגָלִים חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם
כולם

• אילו דרכי זיכרון מזכיר עמיחי? לאיזה תחום הם שייכים? (הנצחה / חג / אחר).
• מהו בת התפילה על פי עמיחי – דרך הנצחה או דרך לחגוג חגים? מדוע הוא חושב כך?
• מדוע עמיחי רוצה לשכוח?
• מהי המלכודת של הזיכרון שכולנו חלק ממנה? מהו הצד האפל של הזיכרון?
• האם קיימת גם חובה לשכוח – כדי לחיות?
• מהו המתח בין זיכרון לבין חיים?
• האם התרבות שלנו מבוססת לדעתכם יתר על המידה על זיכרון?
• אם יש מצווה לזכור – מה לדעתכם מצווה לשכוח?

חלק ג': מתח בין זיכרון לחיים
שירו של עמיחי מעמיד את המתח בין זיכרון לחיים. ככל שאתה יותר זוכר ועסוק בזיכרון ובעבר – אתה פחות ממוקד בחיים ובהווה.
סיפורו של חורחה לואיס בורחס/ פונס הזכרן הוא דוגמא קיצונית לכך. במקרא נמצא הסיפור במלואו. ניתן לקרוא לחניכים את הקטע הבא נספח ב' ולדבר על זיכרון שיוצר חיים (זיכרון שמביא לחגיגה, לחיים מלאים) ועל זיכרון שלוקח חיים (כשאתה עוסק בזיכרון ולא חי את החיים) ועל – איזון בין השניים.

_________________________________________________________________________________________

נספחים 

נספח א': שהר הזיכרון יזכור
יהודה עמיחי, בתוך "שירי ארץ ציון ירושלים":
שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי,
זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר,
שֶׁהָרְחוֹב עַל שֵׁם יִזְכֹּר,
שֶׁהַבִּנְיָן הַיָּדוּעַ יִזְכֹּר,
שֶׁבֵּית הַתְּפִלָּה עַל שֵׁם אֱלֹהִים יִזְכֹּר,
שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה הַמִּתְגַּלְגֵּל יִזְכֹּר,
שֶׁהַיִּזְכֹּר יִזְכֹּר. שֶׁהַדְּגָלִים יִזְכְּרוּ,
הַתַּכְרִיכִים הַצִּבְעוֹנִיִּים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה, אֲשֶׁר
הַגּוּפִים שֶׁעָטְפוּ הָפְכוּ אָבָק. שֶׁהָאָבָק יִזְכֹּר.
שֶׁהָאַשְׁפָּה תִּזְכֹּר בַּשַּׁעַר. שֶׁהַשִּׁלְיָה תִּזְכֹּר.
שֶׁחַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ וְיִזְכְּרוּ,
שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ.

מהספר "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" (הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב 1985, עמ' 26)

נספח ב': פונס הזכרן / חורחה לואיס בורחס
"הוא ידע לשחזר את כל החלומות, את כל מה שבין החלומות. פעמיים או שלוש כבר שיחזר יום שלם; אף פעם אחת לא התלבט בספק, אך גם לכל שיחזור נדרש יום שלם. כך אמר לי: "אני לבדי יש לי יותר זכרונות משהיו לכל בני-האדם מאז שהעולם עולם." וכן: "השינה שלי היא כמו הערות שלכם". ועוד, סמוך לזריחה: "הזיכרון שלי, אדוני, הוא כמו מיזבלה גדולה". מעגל משורטט על לוח, משולש ישר-זווית, מעויין, הרי אלה צורות שביכולתנו לקלוט אותן במלואן; כך אירע לאירנאו (פונס) ברעמת סוס מתבדרת, בעדר כבשים על צלע הר, בלהבת האש המרצדת וברמץ הרב מספור, בפרצופיו המשתנים של המת בטקס אשכבה ממושך. אינני יודע כמה כוכבים ראה בשמיים".