עברית ספיריטואלית

רציונל: לפי המסורת והדת היהודית – יש לשפה העברית כוח מיסטי רב לשנות ולהשפיע על עולמות רוחניים ואנושיים. שימוש ברובד זה שמור ליחידי סגולה, המכונים מקובלים. עם זאת, מודעות לרובד הזה והיכרות איתו – הכרחית לכולנו.

מטרה: טעימה מהרובד המיסטי של השפה העברית – הפוטנציאל והסכנה הגלומים בו.

עזרים:
 הצהרת אמונים לשפה (נספח א')

מהלך השיעור:
 חלק א': מילים בוראות ומחריבות
 חלק ב': כוחן של אותיות
 חלק ג': כוחם של שמות
 חלק ה': הפוטנציאל המיסטי של השפה העברית ואנחנו
____________________________________________________________________________________

השיעור
פתיחה- למה, מה ואיך
חלק א: מילים בוראות ומחריבות
לשפה העברית רובד מיסטי/פוטנציאל מיסטי. באופן כללי אפשר לומר שמיסטיקה מתבססת על השפה על מנת להתקרב לאלוהות. השפה העברית פותחת בפני המעוניין מעין דלתות או שערים רבים לצד המיסטי של היהדות, באמצעות המילים. מערך זה הוא טעימה מהפוטנציאל המיסטי של השפה. בתפיסה החסידית, המבוססת על המיסטיקה היהודית, מייחסים חשיבות ומשמעות מיסטית לכל דיבור שיוצא מהפה אל האדם הקדוש, הבא במגע עם האלוהי, כמו שבסיפור שלפנינו שנקרא ההחמצה.
בטרם קריאת הסיפור:
• לסיפור שלנו קוראים ההחמצה – שתפו בהחמצה כלשהי שהייתה לכם.
• האם אתם סבורים שניתן היה לעשות דברים אחרת?
• האם ההחמצה שלכם קשורה לדיבור או לשפה בכל אופן שהוא? שתפו.
• קראו את הסיפור

ההחמצה- אתר זושא
רבי וולף קיציס רצה לנסוע לארץ ישראל. בא ר' וולף אל רבו הבעל שם טוב, לקבל ממנו ברכה ולהיפרד ממנו. בירך אותו הבעש"ט בברכת הדרך ואחר כך אמר לו: "ר' וולף – היזהר בדבריך. עליך לדעת איך לענות…"
יצא ר' וולף לדרכו, ועלה לספינה הנוסעת אל מחוז חפצו. בדרכה, עצרה הספינה לזמן מועט באחד מאיי הים. האנשים שנסעו בספינה יצאו מן הספינה אל האי, כדי לקנות להם דברי מאכל ומשקה, ואחר כך חזרו מיד אל הספינה. גם ר' וולף ירד מן הספינה כדי להתבודד באי בתפילה. אולם מרוב הדבקות שבה היה שרוי, ארכה תפילתו זמן רב, והוא שכח כי עליו לשוב אל הספינה. עד שסיים את תפילתו כבר הפליגה הספינה מן האי. לבסוף ניעור ר' וולף מן הדבקות שבה היה שרוי, והבין כי נשאר לבדו. לפתע ראה לפניו דרך, והלך בה עד שראה לפניו, במרחק מה ממנו, בית אחד. כשבא אל הבית, מצא בו איש זקן, יהודי.
הזקן נתן שלום לר' וולף ואמר לו: "מדוע תדאג כל כך?" "מדוע שלא אדאג," אמר ר' וולף, "הלוא בצרה גדולה אני. ספינתי נסעה ואני נשארתי לבדי!"
על כך השיב הזקן: "אל תדאג מכך. מן הסתם שומר שבת אתה. הישאר אתנו השבת, ולאחר השבת יגיעו לכאן ספינות נוספות שבהן תוכל להפליג הלאה לדרכך." אחר כך הוסיף: "כאן תוכל למצוא גם מניין יהודים ומקווה לטבול בו את גופך לקראת השבת, כפי שוודאי תרצה." וכך היה. ר' וולף שבת שם את שבתו, ואחר השבת באו ספינות נוספות אל האי. ר' וולף הלך אל הנמל, והזקן ליווה אותו בדרכו. טרוד היה ר' וולף למצוא ספינה שתיקח אותו מן המקום, אך לפתע שאל אותו הזקן: "ר' וולף, שכחתי לשאול אותך – מה שלום היהודים שבארצך? מה מצבם?" ר' וולף היה טרוד מאוד באותם הרגעים, וענה: "הקדוש ברוך הוא אינו שוכח אותם." מיד אחר כך נכנס אל הספינה, וזו הרימה עוגן והפליגה לדרכה. רק אז הרהר ר' וולף בשאלה ששאל האיש הזקן, ובתשובה שענה לו. נזכר ר' וולף במה שאמר לו הבעש"ט לפני צאתו לדרך, וחרטה גדולה מילאה את לבו – "מדוע לא סיפרתי לזקן עד כמה גדול הדוחק והצער של היהודים שבארצי?" אך את הנעשה אין להשיב. לבסוף החליט ר' וולף שלא להמשיך בדרכו אל ארץ ישראל, אלא לחזור אל רבו, הבעש"ט. כשבא לפני רבו, בירכו הבעש"ט לשלום ואמר לו: "דע לך, כי הזקן שפגשת אינו אלא אברהם אבינו. בכל יום עומד אברהם לפני השם יתברך ושואל אותו – 'ריבונו של עולם, מה שלום בניי?' והקדוש ברוך הוא משיב: 'לא שכחתי אותם.' ובפעם זו, כששאל אברהם אבינו את שאלתו, ענה לו הקדוש ברוך הוא: 'לא שכחתי אותם, ואם אתה רוצה ראיה – ר' וולף נוסע לארץ ישראל, הוא יהודי טוב ונאמן מאוד. שאל אותו על כך.' – 'אילו היית מספר לאברהם את גודל הייסורים והצער של ישראל בגלותם, היה בוודאי מגיע הגואל. אבל אתה שכחת את מה שאמרתי לך. כעת, בעוונותינו,' סיים הבעש"ט ואמר, 'חזרה הגלות לאיתנה.'"

שאלות:
• האם לדעתכם ניתן היה לעשות דברים אחרת מבחינתו של רבי וולף קיציס?
• האם אנחנו חיים, חיים כל כך אינטנסיביים של השפה?
• האם קרה לנו שמשהו שאמרנו היה גורלי כל כך?

חלק ב': כוחן של אותיות
בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ?
אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת.
(תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כט, עמוד ב)
• מה מקנה לאותיות התורה כוח?
• מה צריך לקרות כדי שכוח זה יבוא לידי ביטוי?

אלוהים יצרף את האותיות- אתר זושא
בערב יום הכיפורים שלח יהודי כפרי אחד את בני ביתו אל העיר הגדולה, כדי שיתפללו שם בבית הכנסת עם כל הציבור. את מחזורי התפילה שם בידם, והוא עצמו התעכב אחריהם בביתם שבכפר, כדי שיוכל להוסיף לאכול ולשתות, שכן מצווה גדולה היא לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים. "ברכיבה על הסוס אוכל להגיע לעיר בתוך זמן קצר," חשב.
אך אבוי! מעשה השטן הצליח. בדרכו תעה האיש ביער, ועד מהרה חשכו השמים והשמש שקעה ונעלמה. ראה האיש שכבר נכנס היום הקדוש, בבתי הכנסת כבר מתפללים "כל נדרי" ואסור עוד לנוע בדרכים. וכך היה עליו לעשות את יום הכיפורים לבדו בלב היער.
מחזור תפילה לא היה בידו ובלבו עלתה צעקה. מעומק נפשו אמר בבכי ובכאב: "ריבונו של עולם, הלוא אינני יודע להתפלל בלי סידור, ומה אוכל לעשות? כל שיודע אני לומר הוא את אותיות האלף-בית. הנה הן בידך, קח אותן וצרף אותן זו אל זו בכל הצירופים והשמות, עד שיהיו האותיות למילים ולתפילה. ועכשיו, צרף אתה את האותיות כמו שכתוב – 'אִמְרַת ה' צְרוּפָה' (תהלים יח, לא)."
כשאמר הכפרי את אותיות האלף-בית נעשה רושם גדול בשמים, ותפילות רבות נכנסו ובאו בשער שפתח הכפרי בתפילתו זו.

• מה מקנה לאותיות התורה כוח?
• מה צריך לקרות כדי שכוח זה יבוא לידי ביטוי?

חלק ג': כוחם של שמות
שימוש בשמותיו השונים של האל (כנראה בדרך של חזרה מדיטטיבית עליהם) ידוע כבעל כוח להשפיע על ההוויה האנושית והאלוהית. שם בעל מ"ב (42) אותיות הוא שם אחד שאנו נתקלים בו במזמור 'אנא בכוח'. בגמרא מתייחסים לשם זה:

אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא.
(תלמוד בבלי, קידושין, דף ע"א עמ' א)

בפיוט מגולם שם זה באותיות הראשונות של כל מילה:

אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה: (אב"ג ית"ץ)
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא: (קר"ע שט"ן)
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם: (נג"ד יכ"ש)
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם: (בט"ר צת"ג)
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ: (חק"ב טנ"ע)
יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ: (יג"ל פז"ק)
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: (שק"ו צי"ת)

שאלות:
• האם שרנו את הפיוט אנא בכוח מתישהו? מצ"ב הפיוט בלחן ובביצוע של עובדיה חממה:
• האם זה משנה שיש לפיוט ערך נסתר שרק מעטים יודעים ומבינים את משמעותו?
• האם ערכו הנסתר של הפיוט רלוונטי לנו או משפיע עלינו? באיזה אופן?

חלק ד: הפוטנציאל המיסטי של השפה העברית ואנחנו
• האם העובדה שלשפה שלנו יש פוטנציאל לקרב אותנו באופן מיסטי לאלוהים – רלוונטית או בעלת משמעות כלשהי עבורנו?
• האם השימוש היומיומי שלנו בשפה העברית לא מחמיץ/מפספס משהו מהמובן העמוק של השפה?
קראו את עמדתו של גרשום שולם לשאלת הפוטנציאל הלא ממומש של השפה בעידן שלנו. הקטע כולו מופיע בנספח א'.
כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המודבר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו.
אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.

שאלות:
• האם אתם שותפים לחששו של שולם?
• האם גם אתם מרגישים כאילו המילים העבריות שנלקחו מהדורות הקודמים הן בעלות פוטנציאל הרסני?
________________________________________________________________________________________
נספחים
נספח א': הצהרת אמונים לשפה
הצהרת אמונים לשפה שלנו
מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב 26.12.1926
הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של "עכשוו" העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה. אכן ה"וולאפיק" הזה, שפת הרפאים שאנו דוברים בה פה ברחוב, מייצגת בדיוק את אותו עולם לשוני נעדר ההבעות שרק הוא ניתן אולי ל"חילון" אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו דור המעבר נחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה.
יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום. והתהום הייתה אילמת. הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער.
לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מילה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות, עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד.
אמנם, אנחנו מדברים כעילגי לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוהים, שאין לכך כל משמעות. אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות.
כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המודבר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו.
אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו. (ירושלים, ז' טבת תרפ"ז).
(מתוך הספר – פראנץ רוזנצוייג, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, ת"א: עם-עובד, 1989. עמ' 59-60)