עברית- שפה מכוננת מציאות

רציונל:
את הביטוי 'שפה מכוננת מציאות' ניתן להבין באופן פילוסופי וגם ליישם על תופעות תרבותיות וחברתיות ברחבי העולם ובישראל. עלינו מוטלת מצד אחד לחדד את ההבנה של המציאות שאנחנו מכוננים באמצעות שפתנו, ומצד שני, לא להתעמק ולהגזים בזה תוך היסחפות לעולם הפוליטיקלי קורקט שבוחר לעתים להתעלם מהאמת בשם תיקון השפה.

מטרה: הבנת הקשר והתלות בין השפה בכלל והשפה העברית בפרט לבין תפיסות, אידיאולוגיות וראיית המציאות.

עזרים:
 איך אומרים שלג באסקימוסית (נספח א')
 מילים נרדפות (נספח ב')
 אלה שמות (נספח ג')

מהלך השיעור:
 חלק א': שפה מכוננת מציאות
 חלק ב': מילים נרדפות יוצרות מציאות
 חלק ג': שינוי שמות יוצר מציאות

_______________________________________________________________________________________

השיעור

פתיחה- למה, מה ואיך
חלק א: שפה מכוננת מציאות
1. 12 או 40 מילים לשלג- עד כמה שפה מכוננת מציאות ניתן ללמוד מהתיאוריה של בנג'מין לי וורף (1897-1941). וורף חקר את השפה של אינדיאנים מאיזור אריזונה והבחין בהבדלים משמעותיים בין שפתם לבין כל שפה אירופאית או שמית. ביחד עם חוקר נוסף ניסח וורף את מה שנקרא: היפותיזת ספיר-וורף הקובעת שאופן ואופי המחשבה שלנו תלוי בשפתנו, ומכיוון שכך גם הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו קשורה בקשר אמיץ לשפה השגורה בפינו. כלומר כל שפה מחלקת באופן שונה את "השטף הקלידוסקופי של נתוני החושים": "מילים כמו 'גבעה' ו'בִּיצה' משכנעות אותנו להתייחס לשינויים מקומיים בגובה ובהרכב הקרקע כאל דברים מובחנים, כמעט כמו שולחנות וכסאות. כל שפה מבצעת את החיתוך המלאכותי הזה, של זרם הקיום הרציף, בצורה שונה" – דבר זה משפיע כמובן על אופן תפיסתנו את המציאות. (תומר פרסיקו, איך אומרים שלג באסקימוסית, nrg ניו אייג', 29/4/2007. את הכתבה כולה ניתן למצוא בנספח א')

וורף הביא את הדוגמא לריבוי מילים המציינות סוגים של שלג אצל האסקימוסים, שמאפשר להם לראות סוגים שונים של שלג, בשעה שמי שבא ממדינה אחרת רואה רק סוג אחד.

2. תקינות פוליטית / פוליטיקלי קורקט (פי סי)
תפיסה עכשווית המושפעת בין היתר מתיאוריית ספיר-וורף ומתפיסות פוסט מודרניות היא תפיסת השפה של הפוליטיקלי קורקט. ההבנה ששפה בוראת מציאות מביאה רבים, שרואים בשפה צד מדכא, שופט, דוגל בחוסר שיוויון בין לבנים לשחורים, בין גברים לנשים – לשנות את השפה. דוגמא בולטת היא המילה 'בעלי' שמציינת בן זוג גברי כתוצאה מנישואין. בעלי הוא מי שהאשה הנשואה לו בבעלותו. בהשפעת הפוליטיקלי קורקט נוהגות נשים להשתמש במילים: אישי ובן זוגי על מנת לא לחזק את התפיסה היהודית של בעלות הבעל על אשתו. מבקר בולט נגד משטר הפוליטיקלי קורקט הוא הסופר וההוגה ד"ר גדי טאוב. טאוב טוען שלפוליטיקלי קורקט חשוב 'הניסוח הנכון' של הדברים על פני האמת שבאה לידי ביטוי בהם. לכן למשל נמנע אובמה מלהשתמש במילים טרור איסלאמי, לכן, למשל סטודנטים באוניברסיטת אוטאווה בקנדה שדרשו לבטל את שיעורי היוגה כי תרגול יוגה באוניברסיטה מערבית הוא חוסר רגישות לתרבות ההודית שסבלה מהאימפריאליזם המערבי. שיעור היוגה, שכלל יוגע לסטודנטים נכים – בוטל (בומרנג ושמו פוליטיקלי קורקט / גדי טאוב, מוסף הארץ, דצמבר 2015).

חלק ב': מילים נרדפות יוצרות מציאות
דרך לחוש את היותה של השפה העברית יוצרת מציאות היא דרך מילים נרדפות שלכאורה אומרות אותו דבר אבל לא לגמרי. לפי העברית שבה משתמש אדם – ניתן להבין את המציאות האינטלקטואלית שלו והידע התרבותי והספרותי שלו.

תרגיל: מילים נרדפות
לפניכם מילים נרדפות משתי שכבות של העברית – העברית המקראית והעברית של חז"ל (נספח ב').
• מתחו קו בין מילה למקבילה שלה.
• למה אתם חושבים שבמקרא ואצל חז"ל – היו מילים שונות כדי לתאר את אותה תופעה? (תשובה: השתנתה בין היתר תפיסת העולם שלהם והסביבה התרבותית בה חיו).
• בכל צמד מילים נרדפות – סמנו את המילה שנפוצה יותר בשימוש היום.
• צרו משפטים ממילים שפחות נפוצות בשפה. וצרו משפט בעל משמעות דומה ממילים שנפוצות בשפה.
• נסו לחשוב: האם שני המשפטים מדברים על אותו תוכן?
• האם שני הדוברים את המשפטים – באים מאותה תפיסת עולם /אותה תרבות?

חלק ג': שינוי שמות יוצר מציאות
• יש מישהו מהמשתתפים שיש לו שם עברי ושם לועזי (אמריקאי)?
• האם זה אותו הדבר כאשר קוראים לכם בשם העברי ובשם האמריקאי?
• איזה שם אתם מעדיפים?

בשבעים שנותיה של המדינה, מתוך התפיסה ששפה מחוללת מציאות, עולים רבים בתקופות שונות עודדו לשנות את שמם ואת שם משפחתם לשמות עבריים.
עיינו בשירו של סמי שלום שטרית / ואלה שמות (נספח ג') וענו על השאלות הבאות:
מה מעוררים בכם השמות שבשיר?
האם אתם מזהים אותם עם מעמד מסויים? קהילה מסויימת?
מה דעתכם על 'התאמת שם' למקום מגורים? עיברות השם? אינגלות השם?
מה אחריות החברה להכיל את שונות השמות?

_________________________________________________________________________________________

נספחים
נספח א': איך אומרים שלג באסקימוסית / תומר פרסיקו
אם היינו מדברים אינדיאנית העולם היה נראה לנו אחרת לגמרי. תומר פרסיקו על מילים שיוצרות מחשבות שיוצרות מציאות, ועל מקור האגדה על מאה המילים לשלג של האסקימוסים, 29/4/2007, אתר nrg

אם המחשבה אכן יוצרת את המציאות כרצוננו הרי היינו כולנו עשירים ומאושרים, אבל מה אם המחשבה יוצרת את המציאות כרצונה, כלומר מה אם המציאות שאנחנו חיים בה אכן תלויה בצורת המחשבה שלנו, אבל צורת המחשבה שלנו בכלל לא תלויה בנו? אם זה המצב לא יעזור כמה ש"נחשוב חיובי", כי ממילא כל "חיובי" שכזה יהיה כבר מוגדר מראש על ידי מושגים וקטגוריות שלא אנחנו ביססנו. במקרה כזה צורתן של המחשבות, שנכפתה עלינו בעל כורחנו, היא שתקבע את אופי עולמנו, ואנחנו נהיה סגורים בתא-כלא מושגי: נוכל אולי להזיז ולסדר מחדש את הרהיטים המחשבתיים, אבל לא נדע על כל מציאות אחרת שאינה כלולה במסגרת המחשבתית שלנו ושנמצאת מחוץ לקירות הקונספטואלים של תאינו. ומהו זה שמגביל מראש את צורת המחשבה הספציפית שלנו, ולכן גם את תמונת העולם שהמחשבה שלנו תאפשר לנו לפתח? השפה, שפת האם שלנו המסויימת והשרירותית. האם אכן צורת המחשבה שלנו, כולל לקסיקון המושגים המסוים שלנו ומכלול הקטיגוריות דרכם אנחנו תופסים את המציאות, נגזרת מהשפה אותה אנו דוברים? במחצית הראשונה של המאה העשרים התפרסמה היפותזה שטוענת בדיוק כך. "היפותזת ספיר-וורף" קובעת שאופן ואופי המחשבה שלנו תלוי בשפתנו, ומכיוון שכך גם הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו קשורה בקשר אמיץ לשפה השגורה בפינו. מכאן נגזרת כמובן תמונה מאוד רלטיביסטית באשר למין האנושי: כל קבוצת אנשים שדוברת שפה מסוימת חיה למעשה בעולם קצת שונה מאחיותיה, מפני שהיא מפרשת את קלטי החושים שלה בהתאם למבנה השפה שלה ולמושגים שברשותה. במילים פשוטות: מי שדובר עברית רואה וחש עולם שונה ממי שדובר אנגלית, סינית או אמהרית. לא קשה להבין למה היפותזת וורף-ספיר נתקלה בביקורת רבה. למרות זאת היא קנתה לה קהל חסידים, והציתה את דמיונם של רבים.

הכל התחיל כאשר בנג'מין לי וורף (1897-1941), נוצרי אדוק שהועסק כמהנדס על ידי חברת ביטוח, התחיל להיות מוטרד מאוד מהסתירה שהוא מצא בין הדת למדע. בתקווה לגלות את התשובה מתוך חקירה לשונית של המקרא, הוא למד עברית וניגש לחקור את העניין. במהרה שיטת המחקר שבתה את לבו יותר מאשר נושא המחקר: הוא התחיל להתעניין בבלשנות. וורף החל ללמוד את השפה האצטקית ("נַהְוּאַטְל") וגילה עניין גם בהירוגליפים של המאיה. הוא החל להתבלט כאיש אשכולות מוכשר וב- 1930 קיבל מלגה ויצא למקסיקו, לחקור מקרוב את השפות העתיקות של האזור. כשחקר את שפת ההוֹפִּי (שפתם של האינדיאנים באזור אריזונה של היום) הבחין וורף בכמה הבדלים גדולים בין השפה שלהם לבין כל שפה אירופאית או שמית. ראשית, בשפת ההופי אין שמות של חומרים. בשפות המוכרות לנו קיימים שני סוגים של שמות עצם: שמות עצם של דברים (שולחן, גשר, להבה) ושמות עצם של חומרים כללים (עץ, פלדה, אנרגיה). אצל ההופי אין שמות עצם מהסוג השני, כלומר יש להם אך ורק שמות של דברים, ללא מילים לציון חומרים חסרי כמות או צורה מוגדרים. אין אצלם "אדמה", אלא יש שדה מסוים או חלקה כזו או אחרת. אין להם פשוט "מים", אלא רק מילים המציינות כמות מסוימת של מים. ובעיקר, אין להם את המילה הכללית ביותר: "חומר". אין להם סתם "stuff", אלא רק עצמים מוחשיים. וכפי ש"החומר" קיים, הוא גם משתנה עם חלוף "הזמן". אבל מאיפה הגיע פתאום "זמן"? על פי וורף אנחנו נוהגים לעשות אובייקטיפיקציה של המאורעות, "לחפצן" את השינויים בעולם לכדי יחידות של משך: יש לנו "שעות" ו"דקות", ואנחנו גם מחלקים את היחידות האלה בין שלושה "זמנים": "עבר", "הווה" ו"עתיד". ההופי לא נוהגים לעשות כך. אצל ההופי, ראשית, חסרה כלל המילה "זמן": בשביל ההופי הזמן איננו איכות חיצונית שקיימת בעולם.
מכיוון שבני השבט מסוגלים לתאר באופן מדויק ופרגמטי כל תופעה בדיוק כמונו, נשאלת השאלה כיצד הם בכל זאת עושים זאת. וורף מסביר שאצל ההופי היקום נחלק לא לחומר וזמן, אלא לקטגוריות אחרות: למה שניתן לכנות "צורות מיוצגות" ו"צורות מתייצגות" (Manifested Forms & Manifesting Forms). החלוקה הזאת באופן כללי היא גם החלוקה לצורות אובייקטיביות וסובייקטיביות. כפי שהוא כותב:
"האובייקטיבי, או המיוצג, מורכב מכל מה שנגיש לחושים או שכבר היה נגיש לחושים – היקום הפיזי ההיסטורי. למעשה ניתן לומר שהוא מכיל את העבר וההווה שלנו, ללא כל ניסיון להבחין ביניהם, אך ללא כל מה שאנו מכנים עתיד. הסובייקטיבי, או המתייצג, מורכב מכל מה שאנו מכנים עתיד, אך לא רק מכך: הוא כולל באותה מידה, ובאופן שאינו מאפשר הבחנה, גם את כל מה שאנו מכנים מנטאלי – כל מה שמופיע או קיים בתוך הנפש (mind), או כפי שיעדיף לומר זאת הופי, בתוך הלב".

וורף מסביר איך שהשינויים האלו במבנה השפה מגיעים בד בבד עם שינוי מהותי בתפיסת העולם. הוא היה זה שהפיץ את האגדה על מספר המילים המופרך שיש לאסקימוסים ל"שלג", מספר שכיום יכול להגיע (בסיפורים) למאות, אבל שכנראה עומד על לא יותר מתריסר. את הפלא האסקימוסי הזה שמע וורף מספיר, ששמע אותה ממורו פרנץ בועז. וורף ניסה להראות איך ריבוי המילים מאפשר לאסקימוסים לראות סוגים רבים יותר של שלג. וורף טוען שכל שפה מחלקת באופן שונה את "השטף הקלידוסקופי של נתוני החושים": "מילים כמו 'גבעה' ו'בִּיצה' משכנעות אותנו להתייחס לשינויים מקומיים בגובה ובהרכב הקרקע כאל ד-ב-ר-י-ם מ-ו-ב-ח-נ-י-ם, כמעט כמו שולחנות וכסאות. כל שפה מבצעת את החיתוך המלאכותי הזה, של זרם הקיום הרציף, בצורה שונה" – דבר זה משפיע כמובן על אופן תפיסתנו את המציאות.
תפיסה של הזמן והחומר כישויות אמיתיות, אובייקטיביות, יכולה להסביר למה הגיוני בשבילנו שהזמן "התחיל" בנקודה מסוימת, ושמאז הוא "נמשך" מן העבר אל העתיד: כאמור, אנחנו תופסים את הזמן כזרם. לעומתו, את המציאות אנחנו תופסים כגוש של חומר. לכן גם נבין מדוע ברור לנו שבנקודה כלשהי באותו זרם של זמן (אולי בתחילתו) העולם נברא על ידי האל כאילו הוא כד שיוצר אותו כדר: ריבון עולם היה צריך "לסדר" את אותו גוש של "חומר" היולי וגולמי: להפריד בין יום ולילה, ים ליבשה וכו'. ההופי לא מסוגלים להעלות על דעתם תיאור כזה של המציאות. תפיסה של הדברים כולם כמורכבים מ"חומר" גם מאפשרת חשיבה מדעית, כלומר ניסוי על, למשל, כוס של מים והסקת מסקנות ממנה לגבי כל גוף של מים באשר הוא שם. בני ההופי לא יכולים לקיים תהליך מחשבתי כזה של אינדוקציה, כלומר הסקת קביעה כללית מתוך מקרה פרטי. לכן מובן שלא התפתח אצלם כל סוג של מדע.

על פי וורף, אם כן, "החלל הזמן והחומר […] אינם אינטואיציות, אלא נגזרות של תרבותנו ושל שפתנו". בניגוד אלינו, כאמור, אצל ההופי אין זמן כישות חיצונית "זורמת", והעולם לא מורכב מ"חומר". העולם של ההופי (על פי וורף) דומה יותר לתהליך דינמי (אך לא מתמשך כזרם), שבו ישנם דברים פנימיים (סובייקטיבים בשפתנו), שעדיין לא קרו ואפשר לקוות שיתרחשו או שלא יתרחשו, וישנם דברים חיצוניים (אובייקטיבים) שכבר קרו או שעכשיו קורים. דבר פנימי יכול גם להפוך לחיצוני כמובן, וזה קורה כאשר רצון שלנו הופך למעשה. אז, בשפת ההופי, דבר כזה "מתרחש לכאן". ההופי גם מעדיף פעלים על שמות עצם והעולם אצלו מורכז הרבה יותר מתהליכים מאשר מדברים. היקום אינו מחסן גדול של חפצים, אלא שדה מערכה של אירועים. הצורך שלנו בקשירת כל פועל (נשוא) לדבר שעושה אותו (נושא) יכול להטעות אותנו: "אנו מחויבים לומר it flashed [זה הבהב] או a light flashed [אור הבהב], תוך המצאת הפוֹעֵל – "זה", או "האור" – שיבצע את מה שאנחנו קוראים לו הפעולה – "הבהוב". אלא שההבהוב והאור חד הם. אין שום דבר העושה משהו, ואין כל עשייה. […בשפת ה]הופי יכולים להיות פעלים ללא נושאים, ודבר זה מקנה לשפה הזאת כוח רב בתור מערכת לוגית להבנת היבטים מסויימים של הקוסמוס". למרות שמהתזה של וורף אפשר, כאמור, להגיע לרלטיביזם מוחלט (כאילו אין אמת ויש רק דרכים שונות לתפיסת המציאות), וורף דווקא לא היה רלטיביסט קיצוני. הוא חשב שישנה אמת, וששפות בעלות מבנה מסוים מתקרבות יותר מאחרות אל האמת הזאת. מהציטוט האחרון אפשר להבין שהוא חשב ששפת ההופי מדייקת יותר בבואה לתאר תופעות כגון הבהוב של אור (והנה שוב המלכודת שבעברית: כאילו שיש הבהוב שאינו של אור – בהופי זה נשמע יותר טוב).
ולמרות שגרס שהשפה שלנו משפיעה על תפיסת המציאות, וורף לא חשב שאנחנו כלואים לנצח בתוך המסגרת המילולית שלנו. להפך: בכתיבתו מנסה וורף להראות לנו שהמציאות שאנחנו חווים היא רק צורה אחת מני רבות של תפיסה, מתוך תקווה שאנחנו ניפתח אל צורות אחרות של חווית-חיים. הרגלי חשיבה הם בדיוק זה: הרגלים, והם ניתנים לשינוי, גם אם לא לחידוש מוחלט. עצם היכולת להבין תפיסות עולם אחרות מרמזת על האפשרות לשנות את תפיסת העולם שלנו, ולפעמים אפשרות זו לדעת וורף היא הכרח לחיים טובים ואמיתיים יותר.
אכן, וורף עסק הרבה בתחומי הרוח, ולא עזב את המניע המקורי שלו: לאחד את המדע והדת. את מאמרו האחרון, " שפה, מיינד ומציאות", הוא פרסם דווקא בבטאון האגודה התיאוסופית , והוא מסיים אותו בהתייחסות למימד חסר-צורה הנמצא "מעל המוקד של התודעה האישית, או מאחוריו", ועל פי תיאורו הכוונה היא לאותה הכרה שאיננה כלואה בתוך המגירות של השפה והמבנים של ההמשגה. בפסקה נועזת (אולי נועזת מדי) כותב וורף שהמדע המערבי אינו מסוגל עדיין להבין את הלוגיקה חסרת הקטגוריות של מצב מעין זה משום שהוא עדיין לא הצליח להשתחרר מן הצרכים כוזבים של ההגיון הרגיל, המבוסס על הדקדוק המערבי:
"ההזדקקות לעצמים, שאינה אלא הזדקקות לשמות-עצם במיקומים מסוימים במשפט; ההזדקקות לכוחות, למשיכות וכו', שאינה אלא הזדקקות לפעלים במיקומים מסוימים אחרים, וכן הלאה. צעדו הבא של המדע, אם ישרוד מתוך האפלה המאיימת עליו [המאמר נכתב ב- 1941, בעת מלחמת העולם השנייה], יהיה להצטרף לחקירתם של העקרונות הבלשניים, ולהשיל מעליו את הצרכים הלשוניים הכוזבים, אשר נחשבו במשך זמן רב מדי כתמציתה של התבונה עצמה".

נספח ב': מילים נרדפות

סעודה, זבל, אוויל, אופה, לסטים, תבשיל, מום, קערה, זלג, אילן, שוטה, דאג, כלום, חוטם, נחתום, מלאך, סומא, פגם, נטף, נזיד, ארוחה, חליל, דומן, אבוב, מאומה, עכשיו, עזר, שודד, עיוור, עץ, סייע, שליח, חשש

נספח ג': אלה שמות / סמי שלום שטרית (שירים באשדודית)

והיו לנו שמות עם ריח חוס לארס

אלן, ויה א-ל-מזו , ויט.

ז'קי טלע אל דאר, דריה

והיה בבר עם גופה משולשת

ופטריק וז'וז'ו ודדה.

לבנות היו שמות פעמונים

בריז'יט, אליס, מישל

ז'ורז'ט ואנט.

והמורה רשמה לנו ביומן שמותינו עבריים

אילן, יעקב, אברהם, דוד ועליזה, זהבה וחנה

כככככ… יעני באה לגיד לנו

ידענו.

אבל התעקשנו

עוד קסת ניחוח חוס לארס

לפני שיידום צלצול הפעמונים:

סמי,מימי,

רשל, מרדושה..