פרשת כי תבוא- יערה סלמון מיכאלי

פרשת כי תבוא
פרשת כי תבוא לעולם תהיה הפרשה האחת לפני האחרונה בשנה היהודית, כיוון שבה כלולה פרשת הברכות והקללות, ואין רוצים לסיים את השנה בדבר רע. פרשה זו מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" (בניגוד לפרשת בחוקותי שמכונה פרשת "התוכחה הקטנה"), מכיוון שיש בה תוכחה רבה וארוכה ומצויים בה ברכות וקללות.

הפרשה נפתחת בחלק האחרון של נאום המצוות שנשא משה רבנו לפני מותו. בפרשה מפורטות מצוות ביכורים ומצוות וידוי מעשרות וכן סיכום קצר של הנאום. לאחר מכן, מתואר הטקס שנצטוו בני ישראל לקיים עם כניסתם לארץ ישראל, ועיקרו כריתה מחדש של הברית בינם ובין ה'. לפי הציווי, יש להקים מזבח ולקיים מעמד בהשתתפות העם כולו, חלקו על הר גריזים וחלקו על הר עיבל, ובמעמד זה נאמרות אזהרות מיוחדות (כל אחת מהן נפתחת במילה "ארור") על רשימה של חטאים חמורים.
בהמשך הפרשה מופיע תיאור קצר של הברכה, שתבוא על עם ישראל אם ישמור את המצוות, וכן תיאור רחב ומפורט של הצרות והפגעים, שיבואו עליו אם לא יקיים אותן.
בסיום הפרשה מופיעה סקירה היסטורית קצרה על קורות יציאת מצרים, ההליכה במדבר סיני וכיבוש עבר הירדן המזרחי.

מצוות התלויות בארץ –מצוות אלו אפשר לקיים רק בארץ ישראל, והן קשורות לאדמת הארץ, לעבודת האדמה וליבוליה, ובהן: שמיטה, יובל, תרומות ומעשרות (מעשר), איסור עורלה ונֶטַע רְבָעִי וכן מתנות עניים לסוגיהן. המצוות נקראות כך גם מכיוון שאפשר לקיימן רק בארץ ישראל, אך גם מפני שהן מגלמות בתוכן את התנאי המוסרי-דתי החל על נחלת הארץ. המשותף לכל המצוות הקשורות לאדמת הארץ הוא הרעיון שאין לעם ישראל או למי מבניו – ובכלל זה המלך/השופט/הכהן – אדנות על הארץ; שכן ארץ ישראל היא ארצו של ה' – "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (ויקרא כה 23). ה' הוא שברא את העולם, בחר בארץ ישראל ונתן אותה לעם ישראל – בתנאי שיקיימו בה חיים ראויים של דרך ה', המושתתים על צדק חברתי ומוסר ועל הכרה במקומו של האדם בעולם (מתוך המרכז לטכנולוגיה חינוכית).
מצוות אלו מבטאות בין השאר את הקשרים המרכיבים את המושג "ישראל": עם ישראל- ארץ ישראל- מדינת ישראל, במסגרתו, ארץ ישראל אינה רק שטח אדמה, אלא רכיב משמעותי בהוויתו של עם ישראל, היא ה"גוף" בעוד העם הוא הרוח. המקומות בהם אנו חיים כיום, מסתובבים, דוברים עברית, עושים קניות, הם המקומות בהם התרחש הסיפור ההיסטורי שלנו. בהם חלו האירועים המעצבים את זהותנו כעם.

הפרשה נפתחת בחלק האחרון של נאום המצוות שנשא משה רבנו לפני מותו. בפרשה מפורטות מצוות שונות וסיכום קצר של הנאום שהתפרש על מספר פרשות. בין המצוות השונות מפורטות מצוות שניתן לקיים רק בארץ ישראל. הן קרויות "מצוות התלויות בארץ".
מצוות אלו קשורות לאדמת הארץ, לעבודת האדמה וליבוליה, ובהן: שמיטה, יובל, תרומות ומעשרות ועוד. לא רק שמצוות אלו קושרות את העם היהודי לארצו, הן מבטאות רעיון מוסרי-דתי המשותף לכולן: אין לעם ישראל או למי מבניו (בכלל זה המלך/השופט/הכהן) בעלות על הארץ; שכן ארץ ישראל היא ארצו של ה' והוא נתן אותה לעם ישראל, בתנאי שיקיימו בה חיים ראויים של דרך ה', המושתתים על צדק חברתי ומוסר ועל הכרה במקומו של האדם בעולם (מתוך המרכז לטכנולוגיה חינוכית).
מצוות אלו מבטאות בין השאר את הקשרים המרכיבים את המושג "ישראל": עם ישראל- ארץ ישראל- מדינת ישראל, במסגרתו, ארץ ישראל אינה רק שטח אדמה, אלא רכיב משמעותי בהוויתו של עם ישראל, היא ה"גוף" בעוד העם הוא הרוח. המקומות בהם אנו חיים כיום, מסתובבים, דוברים עברית, עושים קניות, הם המקומות בהם התרחש הסיפור ההיסטורי שלנו. בהם חלו האירועים המעצבים את זהותנו כעם.
שבת שלום

Parashat "Ki Tavo" opens on Mose's last section of his "farewell' speech. Along with his speech (which includes a further elaboration of the Mitzvot Israel should keep), we get a short summery of his ongoing speech. Among the mitzvoth, we read about a "new" kind of mitzvoth- those you can only keep in Israel. They include Shmita (the seventh year cycle during which land in Israel must lie fallow and debts are canceled) Me'aser (when given a tenth of the crops to those in need) Yovel (the fiftieth year jubilee) etc.
Their meaning is not only connecting Israel people to their land, but also to express a solid religious-moral value which they all share: The Israel people as neither a whole or as individual (May it be the king; high priest or judge) owns the land. D-d owns the land, and he choose to give it to the Israelites as long as they will lived a worthy- valued lives based on social justice, compassion and moral, and acknowledging man's place in the world.
These mitzvoth emphasize the meaning of Israel in our lives- even today.
It is not only a land. Piece of ground we settled on, but a crucial meaningful component of the Jewish people identity. In some ways' Israel is the body while the people are the soul of the Jewish people.
It is mind blowing (for me at least) to realize that the places we live in today, where we hang out, do shopping, traveling, speaking Hebrew – are the same places where our historical stories took place and where the events which shaped us into a nation occurred.
Shabbat Shalom!