הוויכוח מה צריך להיכלל בארון הספרים היהודי מתחיל כבר בתנ"ך עצמו ולא הוכרע מעולם.
למעשה אפשר היה לציין את חג השבועות כחגו של ארון הספרים היהודי. במסורת היהודית חג השבועות נקבע כחג של מתן התורה לעם ישראל. בדרכו המיוחדת, מתן תורה יכול להיחשב כתשתיתו של ארון הספרים היהודי. מלכתחילה, המסורת הקשורה במתן תורה קבעה לספרים שנוצרו במסגרתה מעמד וסמכות של גילוי אלוהי ברוח הקודש, אולם במציאות ההיסטורית והספרותית נוצרו מגמות וזרמים שקבעו הגדרות שונות למושג "ארון הספרים היהודי", וכל זאת שלא בהקשר הכרחי לקדושה או לרוח הקודש. בדברינו כאן נעלה מחשבות על מהותו של ארון הספרים מבחינות שונות הקשורות בלשון ובתכנים של הספרים המרכיבים אותו.
ארון הספרים היהודי אינו רק אוסף של ספרים אלא גם הוויה תרבותית מורכבת העומדת ברשות עצמה, שבין השאר היא מציבה לפני העומד מולה שאלות קשות של התייחסות אינטלקטואלית ורגשית. למעשה, דיונים רבים על ארון הספרים היהודי מציפים תגובות שונות, לעתים מקוטבות. מצד אחד הוא מעלה שאלה סבוכה הנוגעת לזיקתו של הקורא בן ימינו למסורת התרבותית, שהיא דתית בעיקרה, ומצד שני, אצל רבים ובעיקר בליל שבועות, מעורר הנושא נוסטלגיה לתרבות הספר העשירה והמגוונת של עם ישראל שנוצרה כמסורת דתית. מצד שלישי עולה השאלה אם קיימים כללים ישימים לגבי הוספת אגפים חדשים בארון, כדי לכלול בו ספרים הקשורים לעולם היהודי אך לא בהכרח למסורת הדתית? כלומר, למי בימינו שייך ארון הספרים היהודי ומה היחס והשימוש שמתחייבים מכך?
בעניין זה משמש שירו של ח"נ ביאליק "מול ארון הספרים" ציון דרך לתגובתו של מי שעומד מול הארון ומבקש, אך מתקשה, להתחבר אליו. במקרה של ביאליק המשורר מביע צער, ולמעשה גם אבל ופחד, כתוצאה מחוויית הניתוק שהוא חש בה בעומדו מול הספרים. הניתוק גורם לשבר שנראה לו כבלתי ניתן לתיקון. אשר לפחד, הוא נובע מפני תוצאותיו של הניתוק העלול לגרום לכך שתאבד היכולת להבין את השפה שנכתבו בה הספרים. תמצית שירו של ביאליק כוללת פניה אל הספרים, שנראים לו דוממים כאילו נכחדו מארץ החיים:
וְלֹא אֶשְׁמַע עוֹד מִשָּׁם אֶת לַחַשׁ שִׂפְתוֹתֵיהֶם,
הַדּוֹבְבוֹת בְּקֶבֶר נִשְׁכָּח מִנִּי רָגֶל.
כַּחֲרוּזֵי פְּנִינִים שְׁחֹרוֹת, נִתַּק חוּטָם,
טוּרֵיכֶם לִי; נִתְאַלְמְנוּ דַפֵּיכֶם
וְכָל אוֹת וָאוֹת לְנַפְשָׁהּ הִיא יְתוֹמָה —
הַעֵינִי כָהֲתָה אִם אָזְנִי כָבְדָה?
אוֹ אַתֶּם רָקָב אַתֶּם, מֵתֵי עוֹלָם,
וְשָׂרִיד אֵין לָכֶם עוֹד בְּאֶרֶץ חַיִּים…
כהמשך לשיר ובהקשר למה שאמור להיות חגו של ארון הספרים היהודי עולה השאלה: כיצד הגענו לכך שהספרים העומדים על מדפיו של הארון חדלו לדבר אל רבים כאילו נקברו בעודם אמורים לחיות? אמנם בלילו של החג יוצאים רבים ל"תיקון ליל שבועות" שיש בו ניסיון לחבור שוב אל הספרים, ובדימוי שמתחבר לשירו של ביאליק להחיות אותם, אולם השאלה שראוי לה שתישאל הערב: האם ה"תיקון" של ליל שבועות יכול באמת לתקן את השבר של כל ימות השנה?
השאלה היא מורכבת וסבוכה ומעלה היבטים שונים הקשורים בתהליכי התגבשותה של התרבות היהודית. לגבי הקורא בן ימינו השאלה נוגעת לזיקה לנושאיה, תכניה ואף לצורות הביטוי הלשוניות המיוחדות של תרבות זו. שכן כאמור, לאורך ההיסטוריה נאספו בארון ספרים זה בעיקר ספרי קודש, כלומר ספרים העוסקים בנושאים דתיים. נושאים אלה, הקשורים למצוות שחייב אדם לקיים ולדרכי המחשבה, האמונה והמוסר שצריכים להנחות אותו, שוב אינם מתכתבים עם רבים מבני דורנו ואינם מדברים את לשונם. לצדם של אלה עומדת היום ספרות עשירה שאינה מחויבת למסורת התרבות הדתית, והיא משנה את צביונו ואופיו של ארון זה.
מי שמחפש את דרכו אל ארון הספרים היהודי ימצא אולי מזור בהגדרה חדשה, רחבה וכוללת יותר של מהותו ותוכנו. למען האמת, הגדרה כזו יכולה למצוא חיזוק מתהליכים פנימיים המתועדים בשלבי התהוותו של ארון זה, כלומר במקרא. כשלב ראשון אפשר אולי לקבוע את העובדה שנכללו במקרא ספרים שעל פניהם אינם עוסקים בנושאים דתיים. עובדה זו גרמה למחלוקת בין חכמים אם יש קדושה לספרים כמו שיר השירים, קהלת ומגילת אסתר וכן לגבי החלקים הכתובים בארמית בספרי ירמיהו, עזרא ודניאל, ואם הם ראויים להיכלל בין כתבי הקודש (ראה במשנה, סדר טהרות, מסכת ידים ג' ה'; ד' ה'; וכן בתלמוד הבבלי מגילה ז' עמ' א').
שלב שני מצוי בימי בית שני, כאשר נוצרו הספרים שכונו "חיצוניים", חלקם בעברית אך רובם בארמית או ביוונית, המתייחסים לעניינים הנזכרים במקרא. חלקם אף מרחיבים את יריעות התוכן והסיפור הפרושות במקרא אולי מתוך שאיפה להיכלל בו. בתקופה זו נוצרו גם תרגומי המקרא הראשונים לארמית וליוונית. אך קודם שנמשיך בדיון זה מן הראוי לומר דברים אחדים על הסיפור שמספר ארון הספרים על עצמו.
כאמור, המקרא קובע את תחילת הסיפור במתן תורה והמשכו נפרש במה שנראה כסדרה של שלבים ואירועים. הראשון והשני מתרחשים בספר שמות ומתארים התגלות רב־שלבית בהר סיני. בתחילה מתוארת התגלות זו במושגים של מראות וקולות (שמות י"ט), אך לאחר מכן נזכרו גם "שְנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (ל"א י"ח). בספר דברים מצוי מה שנראה כשילוב של הדברים: "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד' י"ב-י"ג).
שלב נוסף נזכר בסוף ספר דברים: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א ט'). לא נאמר מה בדיוק נכתב ועל איזה חומר, אולם בניגוד לשני השלבים הקודמים המציינים את השמעת עשרת הדברים לכל העם וכתיבתם על גבי לוחות אבן, הרי כאן מדובר על "התורה הזאת" (כולה?), שהיא נכתבה על ידי משה וניתנת ל"כוהנים בני לוי". שלב אחר אמור להתרחש ליד שכם סמוך לכניסה לארץ כנען: "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד… וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כ"ז ד'-ח'). המלים "באר היטב" מציינות חקיקה ברורה בחומר. כתיבת התורה נזכרת גם בסוף ספר יהושע, אך בשילוב מעניין של ספר ואבן: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'" (יהושע כ"ד כ"ו).
שלב נוסף ומכריע הוא זה שמתואר בספר נחמיה: "וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה… וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם" (נחמיה ח' א'-ו'). יותר מכל ראוי לשים לב לכך שנוצר צורך לזמן אנשים הנקראים "המבינים" לתרגם או להסביר את הכתוב. מתברר שלפחות חלק של הנאספים לא הבין את שפת הכתוב ומכאן השילוב בין קריאה לעשיית הדברים מובנים: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (שם ח'). לא נאמר מה בדיוק עשו ה"מבינים", אך קרוב לוודאי שאלה תירגמו ואולי גם הסבירו את הדברים.
המשך הדברים האמורים בעניין זה בספר נחמיה מעלה סוגייה מרתקת בדבר הבנת השפה הכתובה לעומת השפה שדיברו בה היהודים. נאמר שמבין יושבי הארץ שעלו מבבל היו "יהודים" ששפת דיבורם לא היתה "יהודית", וכפי שנראה גם לא עברית: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים… וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה י"ג כ"ג-כ"ד). איננו יודעים בוודאות מהי אשדודית, אך יש לציין שהשפה המשמשת בחלקים של ספרי עזרא ודניאל בצד מה שנראה היום כעברית (בלשונו של נחמיה "יהודית") היא דווקא ארמית. יש אפוא מקום לסברה ששפת התרגום במעמד של קריאת התורה של עזרא היתה ארמית. מכל מקום, זו ראשיתו הממוסדת של תהליך התרגום של כתבי הקודש לשפות זרות, מתחילה כנראה לארמית ואחר כך ליוונית ולשפות אחרות. מכאן ואילך נפתחה הדלת לתרגומים ולחיבורים בשפות התרגום השונות. לא תמיד היו אלה יהודים שבקרבם נוצרו תרגומים וחיבורים אלה.
בתקופת התנאים נעשה ניסיון להקנות לשפת התרגום, ארמית, מעמד מקודש: "תרגום שבעזרא ושבדניאל (כלומר, החלקים הארמיים שבספרים אלו) מטמא את הידיים (מושג הלכתי־טכני המציין קדושה)" (משנה מסכת ידים ד' ה'). אך מיד בהמשך הדברים צפויה לקורא וללומד הפתעה: "תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום וכתב עברי אינו מטמא את הידיים (כלומר, אין בהם קדושה). לעולם אינו מטמא עד שיכתבנו אשורית על העור (קלף, כמו החומר שכותבים עליו את ספר התורה) ובדיו (מיוחדת לכתיבת ספרי תורה)".
ראוי לשים לב לכך שבעוד שהקטעים הארמיים במקרא הכתובים בכתב "אשורית על העור (קלף) ובדיו" הם שזוכים לקדושה, אין הדבר כן אם הם כתובים בכתב "עברי", אפילו אם הוא כתוב על גבי קלף ובדיו מיוחדת. אין ספק בכך שדברי המשנה על "כתב עברי" צריכים הבהרה, ומיד נפנה לעניין זה.
העברית עצמה אינה נזכרת במקרא אלא במשנה הנזכרת, וגם זאת בצורה מעורפלת משהו: "תרגום (לאיזו שפה?) שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום (לאיזו שפה)". מדובר כאן על שתי צורות כתב: עברית ותרגום. אך איזו שפה דיברו היהודים? כפי שראינו, היתה זו "יהודית" הנזכרת במקרא מול ה"ארמית": "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַבשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב' י"ח כ"ו). מן הסתם, אפוא, העברית שנזכרת במשנה (ראה גם משנה גיטין ט' ח': "גט שכתבו עברית") אינה העברית המדוברת של ימינו. הפרשנים נוטים לראות בה שפה שבאה מ"עבר הנהר" (מסופוטמיה), שהוא מקום מוצאו של אברהם: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (יהושע כ"ד ב').
בלשון התנאים מצויות גם האשורית והיוונית: "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית" (משנה משכת מגילה א' ח'). יושם לב לכך שהעברית אינה נזכרת במשנה זו לגבי ספרים, תפילין ומזוזות. לא נדון כאן בסוגיה של התרגום והכתיבה ביוונית, שהיא מורכבת ומסובכת מצד עצמה. אך, כאמור, אין המשנה מזכירה את העברית ומסתבר אפוא שה"אשורית" המשמשת לכתיבת תפילין ומזוזות היא הכתב העברי המוכר לנו ולא כתב היתדות ששימש באשור העתיקה. העברית שנזכרת במשנה בהקשר ל"תרגום" היא ככל הנראה הכתב העברי־כנעני הקדום (המכונה כתב דע"ץ), וכאמור יש מי שסובר שהוא הובא "מעבר הנהר".
ייאמר שהסוגיה של הגדרת מושגי הזהות האתנית־דמוגרפית, "עברי/עברית", היא לא פחות מורכבת משאלת הכתב והשפה. ייתכן שההגדרה הרחבה ביותר מצויה בספר יונה, בתוך שאלה המופנית ליונה: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו (אנשי האניה): הַגִּידָה נָּא לָנוּ… מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה? וַיֹּאמֶר (יונה) אֲלֵיהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה" (יונה א' ח'-ט'). תשובתו של יונה, "עברי אנוכי", היא כללית ואינה מכילה מרכיב יהודי מובהק. המושג "איש עברי" מצוי בספר בראשית (י"ט י"ד) והוא כינויו של יוסף בפי המצרים, כמו גם "נער עברי" (מ"א י"ב). בני ישראל במצרים נקראו גם הם בשם זה (שמות ב' י"א), ובספר זה מצוי גם הכינוי "עבד עברי" (כ"א ב'). בספר בראשית נזכרת גם "ארץ העברים" (מ' ט"ו), ובספר שמות נזכרו "ילדי העברים" (ב' ו') וכן "אלוהי העברים" (ה' ג'). אכן, בעייתה של ה"עברית" אינה פשוטה ופתרונה מעורר עניין.
הסבך של כינויי השפות הקשורות לעברית מתברר מעט במסורת שנשתמרה בתלמוד הבבלי: "אמר מר זוטרא ואיתימא (ואולי היה זה) מר עוקבא: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו (מי? אנשי כנסת הגדולה?) להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? — אמר רב חסדא: כותאי (כינוי לשומרונים). מאי 'כתב עברית'? — אמר רב חסדא: כתב ליבונאה" (סנהדרין כ"א עמ' ב'). רש"י מפרש את המונח 'ליבונאה': "אותיות גדולות כמין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות". אכן בקמיעות, אך לא במזוזות, כותבים לעתים מלים ואותיות מיוחדות שיש להן כינוי ביוונית, characteres. מכל מקום, דבריו האחרונים של רב חסדא תמוהים, שכן לכאורה הזיהוי של "כתב עברית" צריך להיות ברור ולא היא. יכול אפוא להיות ש"כתב עברית" הוא הכתב שומרוני עתיק.
הקטע בסנהדרין אומר בבירור ש"ישראל" דיברו "לשון הקודש" (מן הסתם, העברית של ימינו) אך כתבו באלפבית הנקרא "כתב אשורית". מבחינה זו המושג "ארון הספרים היהודי" הוא פתוח ויכול לשאת הגדרה רחבה של שפה וצורות כתב. מכל מקום, העברית הכלולה בהן אינה בהכרח יחידה ובלעדית ומלכתחילה היא אינה זו שבפינו היום.
מכאן נוכל לצאת ולהרחיב בדברים בנושא שפתחנו בו: נגישותו של ארון הספרים היהודי לקורא המודרני והשאלה של ההזדהות או האי־הזדהות עם תכניו. רבים מהספרים בארון זה מחייבים תרגום ופרשנות. דבר זה נכון הן לגבי ספרי המקרא והן לגבי ספרות חז"ל וזו שבאה בעקבותיה, הכוללת את התלמוד והמדרש. צריכים הדברים להיאמר: לשונם של הטקסטים המכוננים של התרבות היהודית אינה זמינה באופן בלתי אמצעי לכל קורא.
השאלה נוגעת למידת האוריינות, הבנת הנאמר או הכתוב, בקרב קהל היעד המקורי. זו סוגייה העומדת ברשות עצמה. למי היו ספרי היסוד של התרבות היהודית מכוונים, שהרי שפתם של הספרים היא ספרותית או מקצועית ברמות הדורשות ידע ומיומנות. זו אינה רק שאלה של ידע אלא גם של היכולת ליישם את הכתוב בצורה נכונה ומדויקת. במקורם, הדברים עוסקים גם בחקיקה, ובעקבותיה בענישה למי שאינו מקיים את הדברים. במלים אחרות, קודם שייפתח ארון הספרים לשפה העברית המודרנית צריך להכיר בכך שהוא נועד למעשה לאליטה תרבותית, כזו שיש לה ידע לשוני ומיומנות בנושאים "מקצועיים" מגוונים, דתיים בעיקרם.
בהקשר זה של האליטה עומדות לנגד עינינו דעותיהם של בית הלל ובית שמאי במשנה הפותחת את מסכת אבות. מובאים בה דברים המיוחסים לאנשי כנסת הגדולה וביניהם: "והעמידו תלמידים הרבה". על דברים אלו נאמר ב"אבות דרבי נתן" (פירוש דרשני עתיק למסכת אבות): "שבית שמאי אומרים: אל יִשְׁנֶה (ילמד) אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות (בעל ייחוס משפחתי) ועשיר; ובית הלל אומרים: לכל אדם יִשְׁנֶה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים" (אבות דרבי נתן נוסחא א' פרק ג'). כבר הזכרנו את העובדה שספרי היסוד, המקרא והמשנה וכל הבאים אחריהם, האמורים להיות נגישים טכנית ומובנים לקהל רחב, מן הסתם, לא היו תמיד ועדיין אינם כאלה גם היום.
לסיום נחזור לשאלה שנשאלה בפתח דברינו לגבי גודלו והיקפו של ארון הספרים היהודי בימינו. כאמור, תינתנה על כך תשובות שונות. בכל אופן, אפשר יהיה להגיע לכלל הסכמה לגבי תשובה אחת פשוטה וכללית: כל אחד וארון הספרים הפרטי שלו. ארון הספרים הקולקטיבי של "ספרייתנו הלאומית" שוב אינו מוגבל לספרות התורנית ולזו המקדמת עניינים דתיים מחייבים. נוספו לו חלקים הכוללים את הספרות המכונה "העברית", שהיא במהותה יצירתית, "חופשית" וחילונית. מן הסתם, ייכללו בארון זה גם ספרים כתובים בשפות זרות, אך כאלה העוסקים בנושאים המגוונים המצויים בתוך מרקם החיים היהודי. מאידך, עומדת על הפרק שאלה: מה גורלם של ספרים הכתובים בעברית אך אינם עוסקים בנושאים יהודיים? שייכותם לארון הספרים היהודי אינה מובנת מאליה. בכל מקרה, שאלת ארון הספרים היהודי הופכת באחת לזו העוסקת בהגדרת הזהות היהודית ומהות תרבותה המורכבת בימינו.