אליעזר בן יהודה: החלום ושברו
למן אז נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי-כן לא יכלו לכבותה.
יהודה עמיחי: תיירת
פעַם הָיְתָה כָּאן הָעִבְרִית
שְׂפַת הָרְחוֹב שֶׁל אֱלֹהִים
עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר בָּהּ
דִּבְרֵי תְּשׁוּקָה קְדוֹשִׁים
עמוס עוז: הרהורים על השפה העברית
נדמה לי שאני יכול לסמן את הרגע המדויק שבו העברית חזרה לחיים אחרי הפסקה של כאלף ושבע מאות שנה. זה קרה כאן, בירושלים, בערך בשנות התשעים של המאה ה-19, כאשר הבחור הראשון, אחרי הפסקה של כאלף ושבע מאות שנה, לחש לבחורה הראשונה, אני אוהב אותך, בעברית.
ספר נחמיה: אינם מכירים לדבר יהודית
גם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים, הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת:
וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם
אבות ישורון: גאָט פוּן אַבְרָם
העִבְרִית שֶׁלִּי לֹא נְקִיָּה.
הָעִבְרִית שֶׁלִּי חַפּ לַפּ וּמְדַּבֶּרֶת חַפְּלַפּוֹת וּשְׁטֻיּוֹת כִּי לֹא מַסְפִּיקִיָּה.
אֲנִי זֶה יוֹצֵא בַּלַּיְלָה בַּגִּנָּה בַּכִּכָּר וּבְדִיזֶנגוֹף בְּחֹשֶׁךְ מִלִּים
שֶׁאִי אֶפְשָׁר.
חווה פנחס כהן: אם, אהובה, מולדת
היום אני מוכנה ויכולה להודות שהשפה שלי ושל רבים מבני דורי היא מוֹלדת, אך אינה מוּלדת. היא לא באה טבעית וקולחת מבית ההורים, משירת תינוקות. ללכת על העברית, בהתחלה זו היתה הליכה על גלידי קרח. תחתיה תהום רבה של אי ידיעה. תהום של חוסר ביטחון.
ספר היצירה: עשרים ושתיים אותיות יסוד
עשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת יְסוֹד
חֲקָקָן חֲצָבָן צְרָפָן
שְׁקָלָן וְהֵמִירָן
וְצָר בָּהֶם אֶת כֹּל הַיְצוּר
וְאֶת כֹּל הֶעָתִיד לָצוּר
נתן זך: על מצבה של העברית
דבר-מה לא טוב קרה לה לעברית בדרכה מבית המרקחת או היכלו של הפה המפיק מרגליות, אל הרחוב והשוק ואף אל שפת העיתון. איש אינו ממליץ להחליף את היאללה-ביי בצפרא טבא הארמית. אבל במה חטאו ה"שלום", ה"להתראות" וה"להשתמע"? האם גם זה מסימניו של תהליך השלום התקוע?
דן פגיס: בעיה לשונית
הנַּעֲרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ עִבְרִית
הִיא בַּת זְקוּנִים לְמִשְׁפָּחָה טוֹבָה מְאֹד.
רַק מָה? הִיא מִתְפַּרְפֶּרֶת.
כָּל יוֹם דָּבָר אַחֵר
אִי אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלֶיהָ,
מִלָּה שֶׁלָּהּ הִיא לֹא מִלָּה
אלמוג בהר: הערבית שלי אילמת
העֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת
חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן
מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ
בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה
יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק
שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי
מִסְתַּתֶּרֶת
מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.
הָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת
מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים
מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים
מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים.
חיים באר: העברית ותיבת התהודה
השפה היחידה שבה אלוהים דיבר עם מלאכי עליון, המלאכים עם האבות והאמהות, האמהות עם ילדיהן והילדים בינם לבין עצמם בארגז החול, היא לשון הקודש.
מיכ"ל (מיכה יוסף לבנזון): גינזבורג איננו
עוּרִי נָא עוּרִי שָׂפָה עִבְרִיָּה
מִקִּבְרֵי צִיּוֹן מִמְּעָרוֹת צִיָּה
אַלְמְנַת סוֹפֵר עֲזוּבַת בָּנַיִךְ
מִנְעִי מִּנְּהִי קוֹלֵךְ, מִבְּכִי עֵינַיִךְ
מדרש ספרי: כל הדר בארץ ישראל
וכן היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא.
יונה וולך: העברית היא אשה מתרחצת
העִבְרִית הִיא אִשָּׁה מִתְרַחֶצֶת
הָעִבְרִית הִיא בַּת-שֶׁבַע נְקִיָּה
הָעִבְרִית הִיא פֶּסֶל שֶׁלֹּא פֻּסַּל
יֵשׁ לָהּ נְקֻדּוֹת חֵן קְטַנּוֹת וְסִמָּנֵי לֵדָה
כְּכֹל שֶׁהִיא מִתְבַּגֶּרֶת כָּךְ הִיא יוֹתֵר יָפָה
אורלי קסטל בלום / גברת חצי פנים
אני כותבת עכשיו, כי נדמה לי שאני שוכחת את העברית שלי. האם אני שוכחת את העברית שלי? מובן שאני שוכחת את העברית שלי. ומה אם אני שוכחת את העברית שלי? מה אני צריכה עוד את העברית שלי? מה אני צריכה אותה עוד, בעצם?
שולמית הראבן / גבולות לשוני – גבולות עולמי
החלפנו את הצופן ארוך המועד בצופן קצר מועד. אם פעם יכול היה יהודי מכתריאליבקה לומר ליהודי מבגדד "ברח דודי", והצופן השבטי בן אלפי השנים היה ברור – הרי היום אין יהודי ישראלי יכול לומר ליהודי אמריקני "יש עצה, טגן ביצה" – כי הצופן השבטי הזה מצומצם וקצר מועד.
רבי יהודה אלחריזי/ תחכמוני
אנִי יְתוֹמָה וְאָבִי חַי
וְנִחֲרוּ בִּי בְּנֵי אִמִּי וְאֶחַי
אֲנִי הָיִיתִי כֶּתֶר מְלוּכָה
וְהִנְּנִי הַיּוֹם לְכָל רֶגֶל דְּרוּכָה
אֲנִי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, גְּבִרְתְּךָ.
י"ח ברנר/ דפים
עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מלבה, אינו מתגשם במלואו, אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת, ואפילו לא בשפה הבלולה, החביבה, שפת אמותינו אשר בפינו.
נתן אלתרמן: ביד לשון
ישׁ בְּעִבְרִית יָשָׁן וְהוּא כְּמוֹ חָדָשׁ
וְהֶחָדָשׁ בָּהּ – כְּבָר הוּא כְּאֶזְרָח מִבֶּטֶן
"מִבְרָק" וְ"עִפָּרוֹן" וְאַף "מַרְגָּשׁ" וְ"דָּשׁ"
כְּבָר כֹּה מְשֹׁרָשׁוֹת בָּהּ וּרְתוּמוֹת-בְּרֶתֶם
כְּאִלּוּ כְּבָר יָקְטָן דִּבֵּר בָּהּ עִם פִּלְדָשׁ
אַחֲרֵי מַגָּע יָשִׁיר עִם צֶוֶת חַכְמֵי קֶדֶם.
מדרש אסתר רבה: ארבע לשונות
אמר רבי נתן דבית גוברין: ארבע לשונות נאין הן שישתמש בהן עולם, לעז לזמר, פרסי לאלייה [קינה], עברי לדיבור, רומים לקרב, ויש אומרים אף אשורית לכתב. עברית יש לה דיבור ואין לה כתב, אשורית יש לה כתב ואין לה דיבור, בחרו להם כתב אשורית ולשון עברית.
אברהם שלונסקי: עלילות מיקי מהו
"רבע מיל? אם כן למאי, לא אמרת רבע מא"י?!"
– לא נורא! – אמר התיש, -לא נורא! הסכים הליש, – לא נורא! – קראו כולם, והריב כמעט נשלם…
לולא דז'וק (מראש חזיתי!) כאן הצוויח: "לועזית היא!"
וגעו אז שה ועז: "הלאה, הלאה, עם לועז! הלאה לעז! הלאה לעז!"
אז קפצו התאטרונה אווזותיים ותרונה: "רק עברית – רק עברית", עד שכל גרון הצריד.
מאיר שלו : עברית שפה שנואה
העברית נמצאת היום בתקופה יחידה במינה. היא עוברת בזמן קצר תהליכים שבכל שפה אחרת מתמשכים מאות שנים. הדבר הזה מביא בכנפיו גם הנאה ושמחה, אבל גם מכאובים. אני מבין לליבם של המזדעזעים למשמע ה'שתי שקל'. גם אני, צמרמורת עוברת בי למשמע הדבר. אבל מדובר בתהליך לשוני נורמלי. בסופו של דבר תסכים האקדמיה בעוד שמונים שנה ל'שלוש חיילים'.
רוני סומק: נקמת הילד המגמגם
היּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי בַּפֶּה,
לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת
מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת
בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.
חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים
שֶׁנֶּאֶרְזוּ כְּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,
לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן
וְלִשְׁלֹף אֶת צַעֲצוּעֵי הָאָלֶף-בֵּית.
ר' יהודה הלוי: הלשון האלוהית הברוכה
הלשון האלוהית הברואה אשר לימדה האלוהים לאדם ושמה על לשונו ובלבבו, היא בלי ספק השלמה מכל הלשונות, והנאותה לקרואיה יותר מכולם.
יהודה לייב גורדון: עט זהב
רק אוֹתְךָ, עֵט סוֹפְרִים, מֵהוֹרַי יָרַשְׁתִּי
רַק אוֹתְךָ, עֵט זָהָב, בְּחַיַּי רָכַשְׁתִּי
רַק אֶתְכֶם אַשְׁאִיר אַחֲרַי בְּרִדְתִּי קֶבֶר –
עֵט זְהָבִי לְיוֹרְשַׁי – וּלְמִי עֵט שְׂפַת עֵבֶר?
יורם קניוק: יוחזר בן יהודה
אני מאחל לשנה החדשה שבן יהודה יחזור. אחד העם ישוב. ירמיהו ידבר שיר בכיכר רבין. שהעם ישכיל לדעת שיש לו שפת פלאים, והיא לא רק יפה – אלא היא הדם הזורם בעורקי הארץ הזאת ובעורקי המדינה הזאת כאשר נאלצה לקום.